האגודה לזכויות האזרח הגישה (יום ג', 30.9.03) לבג"צ עתירה מתוקנת נגד משרד המשפטים ונגד ועדות השחרורים לאסירים, בה היא דורשת להורות לשירות בתי הסוהר לפרסם את החלטותיהן של ועדות השחרורים בשב"ס. לטענתה, אי-פרסומן של ההחלטות, פוגע בזכותם של האסירים להליך הוגן.
העתירה הוגשה על-ידי עו"ד לילה מרגלית מהאגודה לזכויות האזרח, בשם אסיר לשעבר אשר שוחרר ברשיון, ובשם האגודה לזכויות האזרח בישראל, העתירה המתוקנת הוגשה לאחר שהאגודה קיבלה על עצמה לייצג את האסיר בעתירה, אותה הגיש תחילה בעצמו.
עו"ד מרגלית מבקשת בעתירתה, כי בית המשפט יקבע, שיש לחייב את ועדות השחרורים, הדנות בשחרור מוקדם של אסירים (בדרך כלל, לאחר ריצוי של שני שלישים מתקופת המאסר, אשר נגזרה על-ידי בית המשפט, לפרסם את החלטותיהן באמצעות אתר אינטרנט, וכן על-ידי הנחתן בספריות בתי הסוהר. כל זאת, למעט באותם מקרים, בהם הוועדה עצמה מחליטה באופן ספציפי, כי אין לפרסם החלטה מסויימת או חלק ממנה.
עו"ד מרגלית טוענת, כי חובת הפרסום, המוטלת על ועדות השחרורים, נגזרת משלושה מקורות: הזכות הבסיסית לחופש מידע וזכות הציבור לדעת; חובתה של כל רשות ציבורית לפרסם את הקריטריונים, המשמשים נר לרגליה; וזכויות האסיר לחירות, להליך הוגן ולשוויון.
עו"ד מרגלית מסבירה בעתירה, כי ועדות השחרורים הן גופים מעין-שיפוטיים, אשר שוקלים ומאזנים בין אינטרסים שונים, לרבות שיקולים הקשורים לאסיר עצמו, לסיכויי שיקומו ולסכנה הנשקפת ממנו אם ישוחרר, ושיקולים הקשורים ל"אינטרס הציבור", כגון הצורך בהרתעת הרבים.
החלטות הוועדה, טוענת עו"ד מרגלית, יכולות להכריע בהינף קולמוס את גורלו של האסיר, העומד בפניה. מכאן נובעת גם החשיבות הרבה שבשקיפות פעולתן והחלטותיהן של ועדות אלה. כאשר רשות כזו פועלת בחשאיות, תחת מעטה של סודיות, גוברת הסכנה, שהיא תקבל החלטות שגויות וכי תסטה מעקרונות היסוד של המשפט המינהלי הישראלי.
"במובן זה", מוסיפה עו"ד מרגלית, "עקרון חופש המידע, מהווה ערובה מרכזית לשמירה על איכות ההחלטה השלטונית. בלעדיו קשה, אולי בלתי אפשרי, להבטיח כי רשות תפעל בסבירות, במידתיות, ללא משוא פנים, בשוויון, וכי תפעיל את שיקול דעתה בדרך נאותה". לפיכך, היא טוענת, אין צורך בהוראה חוקית מפורשת באשר לחובת הפרסום של החלטות ועדות השחרורים, טענה בה נתלתה פרקליטות המדינה בתגובתה לעתירה המקורית.
עו"ד מרגלית מבהירה עוד, כי בלא פרסום החלטותיהן של הוועדות, אין בידי הציבור הרחב, בידי האסירים עצמם, ואף בידי בית המשפט, נתונים אשר יאפשרו ביקורת על עקביות הכרעותיה של כל ועדה ועל אחידות הדין, אותו פוסקות ועדות שונות. בנסיבות אלה, היא כותבת, מופקרת אף זכותם היסודית של האסירים לשוויון.
אי-פרסומן של החלטות הוועדות אף פוגע אנושות בזכויות האסירים להליך הוגן. בלא נגישות להחלטות, אין האסירים וסניגוריהם יכולים להסתמך על החלטות קודמות של הוועדות; אין הם יכולים לדעת כיצד איזנה הוועדה בעבר בין ערכים ואינטרסים נוגדים וכיצד פירשה את הוראות החוק, ואין הם יכולים לבחון את אחידות ההלכות בוועדות השונות או להעלות טענות, הנוגעות לחוסר שוויון או לאפליה בין אסירים שונים. כל זאת, בעוד הצד שכנגד - נציגי המדינה - מופיע באופן שוטף בפני הוועדות, בקיא בהלכותיהן ויכול לרכז את החלטותיהן ולהסתמך עליהן.
בתגובתה לעתירה המקורית, טענה המדינה כי פרסום החלטות הוועדות עלול לפגוע בזכותם של האסירים לפרטיות. עו"ד מרגלית טוענת בתגובה, כי זכות חשובה זו אינה יכולה להצדיק חסיון גורף ובלתי מבוקר על החלטות הוועדות, וככל שהן מוסמכות לאסור פרסום החלטה או חלק ממנה, הן יכולות לקבל השראה מההסדרים, שנקבעו בחוק בתי המשפט ובחוק בתי דין מינהליים, המאפשרים הטלת חסיון במקרים חריגים, כאשר הדבר נדרש לשם שמירה על צנעת הפרט.
