חברת פז מכרה בשנת 2006 את השליטה ברשת בורגר ראנץ' ליוסי חושינסקי, מתוך ידיעה מלאה שהוא ירוקן את החברה מנכסיה לטובת פז ויעשה זאת תחת פיקוחה. כך קובעת שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר מיכל אגמון-גונן.

בעת המכירה לחושינסקי - שהיה מבעלי טיב טעם ואיירפורט סיטי - נקבע מנגנון שהביא לכך שהוא למעשה לא שילם אף אגורה תמורת בורגר ראנץ' וגם לא הזרים סכום כלשהו לחברה. כל שהתרחש בפועל היה, ששטר הון בסך 43 מיליון שקל, אותו הייתה חייבת הרשת עד אז לפז, פוצל בין פז ובין חושינסקי (23 ו-23 מיליון שקל בהתאמה).

העסקה הסיבובית נחשפה לאחר שבורגר ראנץ' קרסה בשנת 2008 ופז הגישה תביעת חוב בסך 13 מיליון שקל. לטענתה, היא הלוותה לחושינסקי את 20 מיליוני השקלים שאמור היה להשקיע ברשת, וזהו הסכום שנותר מן ההלוואה. המנהלים המיוחדים של בורגר ראנץ', עו"ד שאול ברגרזון ורו"ח אליעזר שפלר, הגיעו להסכם עם פז לפיו ישלמו לה 8 מיליון שקל.


לא חשד אלא ידיעה


אגמון-גונן אומרת: "אם בעל השליטה, המוכר, יודע על תוכניותיו של הרוכש לנצל את משאבי החברה, הרי הוא מקבל תמורה העולה על שווי החברה. במקרה זה, על-פי הטענה, פז למעשה עיגנה בהסכמים את זכותה לקבל כספים מהחברה, באמצעות עסקה סיבובית בה העבירה את החברה לידי חושינסקי. במקרה זה מתעורר חשש כי המכירה לחושינסקי לא הייתה סתם לקונה, שהמוכר חושד בו כי הוא עומד לרוקן את החברה מנכסיה. אלא, חמור מכך, לקונה שירוקן את החברה מנכסיה לטובת המוכרת, פז בעצמה, ובפיקוחה המלא".

אגמון-גונן מוסיפה: "מכיסו של חושינסקי לא יצא ולו שקל בודד אחד. גם מצידה של פז לא הושקע ולו שקל בודד נוסף, אלא להפך, בעקבות המכירה פז החלה לקבל כספים מהחברה. במצב דברים זה, וכאשר הועלו טענות למעורבות מלאה של פז בנעשה בחברה גם לאחר המכירה, הטענה כי פז לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת, כי החברה תקלע לקשיים שנתיים וחצי (ולא שלוש שנים כנטען), לאחר מכירת השליטה, למצער אינה נקייה מספקות".

לדברי אגמון-גונן, היה מקום לבדוק את אחריותם של נושאי המשרה בפז באותה תקופה לעסקה זו. היא רומזת, כי בדיקה כזו הייתה עשויה להביא להגשת תביעות נגדם, מהן הייתה יוצאת נשכרת קופת הפירוק של בורגר ראנץ'.


על חשבון העובדים והספקים


בשל כל אלו, החליטה אגמון-גונן שלא לאשר את הסדר הנושים של בורגר ראנץ', למרות שהוא אושר באסיפות הנושים. על-פי הסדר זה, אמורים היו הנושים בדין קדימה (כולל העובדים) לקבל 3.8 מיליון שקל, שהם מלוא החוב כלפיהם; לנושים רגילים הוקצבו 4.7 מיליון שקל (40% מהחוב); ועזבונו של חושינסקי, שטען לחוב של 17 מיליון שקל, לא היה מקבל דבר.

אגמון-גונן אומרת, כי לא היה מקום לאשר את מעמדה של פז כנושה מובטח, והיה מקום לתהות מדוע החברה מוכנה לוותר על 5 מיליון שקל אם אומנם זהו מעמדה. היא מוסיפה:

"במסגרת ההסדר פז מקבלת 8 מיליון שקל מתוך קופה של כ-20 מיליון שקל, היינו יותר משליש. הנושים האחרים הם נושים בדין קדימה הכוללים את עובדי החברה ונושים רגילים ביניהם ספקים רבים, היינו אותם אנשים שהשקיעו את מיטב מרצם (העובדים) ומיטב כספם (הספקים) בחברה, והם אלו שהפעילו אותה הלכה למעשה. אין לאפשר מצב בו נושים אלו נדחים מפני בעל שליטה קודם, שבהעברה סיבובית של הלוואות הצליח לקבל בטוחות, ולאחר שנתיים וחצי לחזור כנושה מובטח, לחברה שמכר במצב גרוע עם חובות גבוהים וללא כל תמורה. למצער, אין לאפשר זאת מבלי שהנושים יהיו מודעים לכך במפורש ובמודגש".

אגמון-גונן קבעה, כי ההחזר לנושים בדין קדימה יבוצע כבר כעת, בקופת הפירוק יישמרו 13 מיליון שקל עבור פז, והיתרה תחולק באופן יחסי בין הנושים הרגילים. לאחר מכן יציעו הסדר נושים מחודש בו ייקבע וינומק מעמדה של פז, או שיקבלו החלטה בנוגע לתביעת החוב של פז.