היום לפני 69 שנים, בשעה 04:30 בבוקר, הקיפו את מחנה המעצר בלטרון כוחות צבא גדולים. בשעה 06:00 בבוקר הוצאו, לפי רשימה מוכנה מראש, 239 עצורים מן הצריפים, נכבלו בידיהם ולאחר שנעשה חיפוש על גופם, הובלו אל מחוץ למחנה. העצירים לא הורשו לקחת איתם דבר. כבולים זוגות-זוגות הועלו על משאיות והשיירה, מלווה במכוניות משוריינות, עשתה את דרכה אל שדה התעופה בוילהלמה. שם הורדו מן המכוניות והצטרפו אל 12 עצורי כלא עכו שהגיעו לשדה שעה קודם לכן.
ה-251 סודרו ב-21 קבוצות וכל קבוצה, מלווה במשמר מזוין, נועדה לאכלס מטוס אחד. כאשר היה ברור לעצירים כי עומדים לגרש אותם מן הארץ, הם פרצו בשירה אדירה של "התקווה".
21 המטוסים עשו דרכם לאסמרה, בירת אריתריאה, ולמחרת היום הועברו משדה התעופה אל תחנת גלותם הראשונה באפריקה - מחנה סמבל, ששכן שני קילומטר צפונה לאסמרה.
בעקבות גירושם של 251 העצירים, הוסיפה ממשלת המנדט לגרש מארץ ישראל עוד חשודים בהשתייכות למחתרת. בסך הכול גורשו מן הארץ עד סיום המנדט 439 עצירים.
היישוב הגיב באיפוק רב בהיוודע דבר הגירוש. הנהלת הסוכנות היהודית נתקפה באלם והוועד הלאומי הגיב במחאה שקטה. גם העיתונות העברית לא יצאה מגידרה ו
עיתון "דבר" כתב כי אם המחתרת אינה נכונה לסגת מדרכה הנפרדת "אל תתמה ואל תופתע אם תגובת היישוב תהיה דווקא זו ולא אחרת". יש לזכור כי כבר במאי 1944, כחצי שנה לפני הגירוש, החלה הסוכנות היהודית בשיתוף פעולה עם ממשלת המנדט בהסגרת אנשי המחתרת ובסיכול פעולות האצ"ל ולח"י.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
