הסכם השילומים קולקטיבי
ואינו מעניק פיצוי אישי

הסכם השילומים בין ישראל למערב גרמניה היה קולקטיבי ולא יצר זכות לכל ניצול לקבל כספים מתוכו. כך קובע (יום ב', 13.1.14) בית המשפט העליון.

ביהמ"ש העליון נדרש לנושא בשל ערעורה של המדינה בנושא ילדי טהרן. מדובר בכ-1,000 ילדים מאירופה, רובם יתומים, שהגיעו ארצה ב-1943 בתום מסע ארוך שתחנתו האחרונה הייתה טהרן. 219 מהם תבעו את המדינה והסוכנות היהודית, בטענה שהסכם השילומים סגר את הדלת בפני הגשת תביעות אישיות של ניצולים נגד גרמניה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע, כי בהסכם התחייבה המדינה לשקם כל אחד ואחד מניצולי השואה, ומשלא עמדה בהתחייבותה כלפי ילדי טהרן - שהוכרו כניצולים רק בשנת 1997 - הם זכאים לתשלום אישי. לפיכך קיבל השופטת דרורה פלפל את התביעה והורתה למדינה לשלם 50,000 שקל לכל אחד מהם.

לא יחזירו את הכסף

ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של המדינה וביטל את פסק דינו של המחוזי, אם כי בהסכמתה נקבע, כי מי שכבר קיבל את הכסף - לא יחויב להחזירו. השופט אליקים רובינשטיין אומר כי למדינה יש טענות סף כבדות משקל, ובראשן התיישנות, אך בשל חשיבות הנושא - החליט להכריע בו לגופו. השאלה המרכזית היא מהותו של הסכם השילומים, ולאחר שהוא סוקר בהרחבה את דברי מנהיגי המדינה עם חתימת ההסכם בשנת 1952 מגיע רובינשטיין למסקנה:

"במו"מ על הסכם השילומים ובהסכם עצמו עמדה לנגד עיניה של ממשלת ישראל כלכלתה של המדינה הצעירה ורכת השנים. הממשלה וראשיה ראו בכספי השילומים תשלום קולקטיבי, אשר נועד 'להתפתחותה ולהתגבשותה של כלכלת ישראל', במילותיו של שר החוץ [משה שרת]. לניצולים אשר ביקשו לתבוע פיצויים אישיים נפתחו במסלולים אחרים, מובחנים מן המסלול הקולקטיבי של כספי השילומים".

רובינשטיין מציין, כי "הגישה או התפישה הקולקטיבית בעניין הסכם השילומים לא הייתה חריגה באותם ימים; בנוף הישראלי של השנים שלאחר הקמת המדינה משלו בכיפה תפישות קולקטיביות - שכיום עלולות להצטייר באנכרוניזם, אך לא כך היו כל עיקר בימים ההם". הוא גם מזכיר, כי "בית משפט זה לא נעתר בעבר לטענה, לפיה כספי השילומים היו כספים קונקרטיים, אשר נועדו להגיע לניצולי השואה באורח אינדיבידואלי".

המשמעות המעשית של הזיכרון

לאור כל זאת מסכם רובינשטיין: "כספי השילומים ניתנו לממשלה לשם פיתוח המדינה, וזאת על-מנת לעמוד ביעד הלאומי של יישוב הפליטים ניצולי השואה במדינת ישראל ושיקומם, להבדיל מייעוד הכספים לחלוקה לפרטים ושיקום אישי או אינדיבידואלי. התועלת לניצולי השואה לשיקומם ויישובם באה לא כהענקה ישירה לכל עולה ופליט שואה, אלא כהענקה לכלל. הסכם השילומים אינו מקים אפוא לניצולי השואה עילת תביעה אישית".

בשולי פסק דינו, מדגיש רובינשטיין: "מדינת ישראל מצוּוָה להעמיד בראש מעייניה את הדאגה לניצולי השואה והטיפול בהם, וילדי טהרן בכללם. מדובר באנשים אשר לאחר ששרדו את שנות התופת והמוות - בנו מחדש את חייהם במדינתו של העם היהודי, מדינת ישראל. לניצולי שואת העם היהודי תרומה נכבדה עד מאוד לשגשוגה של המדינה, בתחומים רבים, ולמחירו, לרבות במערכות ישראל. ראויים הם לכבוד ולהוקרה, ברוח ובחומר". לדבריו, לזכרון השואה יש גם משמעות מעשית המוטלת לפתחה של הממשלה.

השופטת עדנה ארבל מוסיפה באותה רוח: "המציאות דהיום היא כזו החושפת בפנינו קשיים עימם מתמודדים ניצולי השואה, ובפרט בזיקנתם, ולא אחת גם את העדר המענה מניח הדעת למצוקות אלה. לטעמי, מדינת ישראל חבה חוב מוסרי עמוק לניצולים אלה. צעדים שונים, עליהם עומד חברי, נעשו כבר למען שיפור רווחתם, אך נראה כי עדיין יש מקום להירתמות משמעותית יותר של משרדי הממשלה, וטוב יהיה אם הדבר ייעשה במהרה, מתוך הכרה בחובנו לאותם ניצולים, שהולכים ומתמעטים בינינו, בלא שייאלצו הם לחזר על פתחי משרדי הממשלה כאשר הזמן אינו פועל לטובתם או להתדפק על דלתות בית המשפט שקצרה ידו מלהושיע".

המשנה לנשיא מרים נאור הסכימה עם רובינשטיין. את המדינה ייצגו עוה"ד יעל מימון ומשה תדמור-ברנשטיין, הניצול חיים רובינסון ייצג את עצמו, את זאב מנגל ויתר ילדי טהרן ייצג עו"ד גד ויספלד, ואת הסוכנות - עוה"ד מנחם גדרון ואילן בלושטיין.