בית המשפט העליון, דחה היום (ה', 27.11.03) את ערעורו של אילון צברי, סמנכ"ל גמולות לשעבר, על הרשעתו בפרשת הרצת המניות, בה היה מעורב לפני כעשר שנים. עם זאת, החליט בית המשפט להקל בעונשו של צברי: עונש המאסר שיירצה צברי, הופחת מ-6 שנות מאסר ל-5 שנים, והקנס שהטיל עליו בית המשפט המחוזי בוטל.
הערעור שהגיש שותפו של צברי, יורם נגלר, על הרשעתו ועל חומרת עונשו, וערעורי המדינה על זיכויים של צברי ונגלר מכמה מסעיפי האישום נגדם ומקולת העונשים שהוטלו עליהם, נדחו לאחר שנגלר והמדינה חזרו בהם מערעוריהם, כהמלצת השופטים.
רקע: פרשת הרצת המניות
אילון צברי כיהן בשנים 1988-1994 כסמנכ"ל גמולות השקעות קופות גמל בע"מ, חברה בשליטת בנק הפועלים העוסקת בניהול השקעותיהן של קופות גמל הקשורות בבנק. הוא הועמד לדין ב-1995, בעקבות חקירה של רשות ניירות ערך. כתב האישום נגדו גולל מספר פרשיות, בהן השפיע צברי על שעריהם בבורסה של ניירות-ערך שונים והפיק מכך טובות הנאה פסולות לעצמו, תוך שיתוף פעולה עם פעילים מרכזיים בשוק ההון, ביניהם מנהלי התיקים יעקב רמות, רוני בן-דוד, חיים רגב, שכיהן כמנהל ההשקעות בפסגות מנהלי קרנות לאומי-איגוד בע"מ ויורם נגלר, שכיהן כמנכ"ל משותף בדברת-שרם ניהול השקעות בע"מ.
בסיומו של הליך ממושך, הרשיע שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר עודד מודריק, את צברי בקשירת קשר לביצוע פשע, ב-16 עבירות של לקיחת שוחד, 12 עבירות של השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות ערך ועבירה אחת של ניסיון השפעה בדרכי תרמית על שערי ניירות ערך, וכן ב-14 עבירות מירמה והפרת אמונים בתאגיד. בנוסף, הורשע צברי בעשיית עסקאות במטבע-חוץ (שבזמן האירועים היו טעונות היתר) ללא היתר כדין, וכן ב-3 עבירות של הדחה בחקירה. בית המשפט המחוזי גזר עליו 6 שנות מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי, וקנס בסך 3.5 מיליון ש"ח, או ריצוי 18 חודשי מאסר תמורתו.
כאמור, ערער צברי על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו, אך בפתח הדיון שהתקיים בבית המשפט, חזר בו צברי מהערעור על הרשעתו וחלק זה של הערעור נדחה. בערעור על חומרת עונשו טען צברי, באמצעות עוה"ד אביגדור פלדמן וש' יוסקוביץ, כי לא עסק ב"הרצת" מניות במשמעותה המקובלת, שכן הוא שיתף פעולה עם הקושרים האחרים, רק במקרים שבהם שוכנע כי למניה שנבחרה יש ערך כלכלי ונזהר מנקיטת פעולות העלולות להסב נזק לגמולות.
צברי טען גם, כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל ראוי להתמשכות ההליכים נגדו במשך 10 שנים ובעינוי הדין שנגרם לו; כי בית המשפט לא ייחס משקל לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, ולכך שבמצבו הנוכחי אין בכוחו לשאת בעונש הכספי הכבד שהושת עליו; כן טען, כי הפער הניכר בין העונשים החמורים שנגזרו עליו לבין העונשים הקלים יחסית שנגזרו על מעורבים אחרים בפרשה, ובעיקר על נגלר, מחייבים הקלה משמעותית בעונשו.
העליון: מקל בעונש ודוחה הערעור על ההרשעה
שופטי בית המשפט העליון, אהרן ברק, אליהו מצא ודליה דורנר, החליטו להיענות חלקית לבקשתו, ולהקל בעונשו של אילון. השופט אליהו מצא, שכתב את פסק הדין בערעור, דחה את טענתו הראשונה של צברי. לדבריו, "מן הראיות שהובאו במשפט אמנם עלה, כי המערער נהג בפעולות הסחר במניות בזהירות ונמנע מנקיטת מהלכים הרפתקניים שעלולים היו להסב הפסדים ממשיים לגמולות", אך הוסיף, כי "במעשיו, שהתפרסו על-פני מספר שנים ובוצעו בשיטתיות ובשיתוף עם אחרים, חיבל המערער בתקינות ובהוגנות פעילותן של מערכות שוק ההון. הוא ניצל לרעה את מעמדו הבכיר ואת האמון המופלג שניתן בו על-ידי בנק הפועלים וגמולות. לבד מן הנזק הישיר שהסבו המעשים לגמולות (ובעקיפין, גם לפסגות ולמשקיעים תמימים רבים), שהתבטא בפער בשערי המניות שבהן פעל, מעת רכישתן ועד למכירתן, גרם המערער במעשיו לנזק תדמיתי עצום לגמולות ולגופים מוסדיים כספיים נוספים וערער את אמון הציבור בהם. ניסיון הסניגור לגמד את חומרת מעשיו של המערער דינו, איפוא, להידחות".
מצא דוחה ההשוואה לעונשי המורשעים האחרים
גם את טענתו של צברי, בנוגע לפער הניכר שבין העונש שנגזר עליו לעונשים שהוטלו על יתר המעורבים בפרשה, דחה מצא: "הקרוב ביותר למערער, מבחינת היקף תרומתו לביצוע העבירות", ציין מצא, "היה מנהל פסגות, חיים רגב, שנידון לריצוי 45 חודשי מאסר ונקנס בסך 2 מיליון ש"ח. אלא שלהבדיל מרגב, שהצטרף לקושרים בשנת 1992, פעל המערער מאז שנת 1989; ולהבדיל מרגב, שלאחר גמר עדותו של עד המדינה רמות, הודה בעבירותיו, התמיד המערער בכפירתו המוחלטת בעובדות עד לסיומו של ההליך".
"על נגלר, שאף הוא התמיד בכפירתו בעובדות, נגזרו עונשים קלים בהרבה מאלה שנגזרו על המערער. אך עונשיו של נגלר אינם יכולים להוות בסיס להשוואה; זאת, לנוכח חלקו של נגלר בביצוע העבירות, שהן מבחינת ההיקף הכמותי והן מבחינת דרגת החומרה היה מצומצם בהרבה מחלקו של המערער. גם בטענה שעם נגלר הקל בית המשפט יותר משהיה ראוי לעשות, אין כדי לחייב הקלה בעונשו של המערער".
עם זאת, קיבל מצא את טענת צברי בנוגע התמשכות ההליכים ולעינוי הדין שנגרם לו. "יותר רצינית בעיניי", כתב מצא, "היא טענת הסניגור, כי בקביעת עונשיו של המערער לא ייחס בית המשפט המחוזי כל משקל לעובדה, שמאז ביצוע העבירות ועד לסיום ההליך הפלילי חלפו קרוב לעשר שנים".
"כתב האישום הוגש לבית המשפט ביולי 1995, היינו, זמן סביר לאחר סיום החקירה; אלא שבירור המשפט לפני הערכאה הראשונה (עד למתן הכרעת הדין) ארך קרוב ל-8 שנים. סקירה שכלל השופט המלומד במבוא להכרעת דינו, שופכת אור על קורות התנהלותו של המשפט. מסקירת השופט עולה, כי התיק נקבע לפניו לראשונה בדצמבר 1995, אלא שלאור הזמן שנדרש לסניגורים לעיון בחומר הראיות, הדיון במשפט נפתח בשלהי יוני 1996. שמיעת ההליכים המקדמיים והראיות ארכה כ-34 חודשים והסתיימה בסוף אפריל 1999. התביעה הגישה את סיכומיה בראשית דצמבר 1999, היינו, כ-7 חודשים לאחר סיום פרשת הראיות, ואילו סניגורו של המערער הגיש את סיכומיו רק ביום 13.5.01, היינו כ-17 חודשים לאחר המועד שבו הגישה התביעה את סיכומי טענותיה. הכרעת הדין ניתנה ביום 11.2.03, היינו כ-21 חודשים לאחר מועד הגשתם של הסיכומים האחרונים".
"בסקירתו מציין השופט, בין היתר, כי עדי המפתח והנאשמים ניצבו על דוכן העדים במשך שבועות וחודשים, וכי לשמיעת עדותו של עד-המדינה רמות הוקדשו 40 ישיבות שהתפרשו על-פני כ-5 חודשים. המוצגים שהוגשו על-ידי הצדדים, מציין השופט, נערמו למאותיהם ואילו דפי הפרוטוקול - לאלפיהם. לא למותר להוסיף, כי הכרעת הדין שהוציא השופט מתחת ידו מקיפה 515 עמודים".
השופט העליון מצא מותח ביקורת
נוקבת על השופט המחוזי מודריק
"נימוקי השופט המלומד להתארכותו המופלגת של המשפט אינם יכולים להניח את דעתנו", קבע מצא. "היקפם הכמותי של האישומים ומורכבותן של הסוגיות, אכן חייבו את בית המשפט להקצות לפרקליטי הצדדים את הזמן שבאופן סביר נדרש להם להשמעת טענות, להבאת ראיות, לחקירת עדים ולעריכת סיכומים. אך, בכל הכבוד, התקשינו להשתכנע, כי לשמיעתו של המשפט ראוי היה להקדיש מאות ישיבות שהתפרסו על-פני קרוב לשלוש שנים תמימות".
"האחריות לניהולו היעיל של משפט ולניצול נכון של הזמן השיפוטי העומד לרשותו מוטלת, כל כולה, על בית המשפט. הקדשת 40 ישיבות לשמיעת עדותו של עד המדינה רמות יכולה להיות מוסברת בהנחת המוצא המוטעית של השופט, כי טבעו של ההליך מחייב שלנאשמים יינתן 'חבל ארוך כדי להיאחז בו לכל אורך הדיון בניסיון להשיג תוצאה מיטבית'. אך, על פניה, אין היא מעידה כי השופט עמד על משמרתו, להקצות לסניגורים את הזמן שבאופן סביר נדרש להם למיצוי חקירותיהם לעד זה".
"הוא הדין ביחס להקצאת פרק זמן של כ-7 חודשים להגשת סיכומי טענותיה של התביעה, לא כל שכן להקצאת 17 חודשים להגשת סיכומי סניגורו של המערער. הוא הדין, במחילה, גם ביחס לנטילת 21 חודשים על-ידי השופט להשלמת עיונו בחומר הראיות והטענות ולניסוח הכרעת הדין".
ביקורת על פסקי דין ארוכים של בית המשפט
מצא מתח ביקורת על אורך הכרעת הדין שכתב השופט מודריק, שהאריכה את ההליך בעניינו של צברי, ועל נטייתם של בתי המשפט לכתוב פסקי דין ארוכים במיוחד: "נראה לי שגם על אורכה של הכרעת הדין, המחזיקה 515 עמודים, יש מקום להעיר. דומה שכתיבת פסקי דין, שעל-פי אורכם מבקשים להידמות לספרים עבי כרס, הפכה למנהג המתפשט והולך בקרב שופטים רבים".
"מוטב אפוא להזכיר ולשנן את יתרונותיה הידועים של מידת הקיצור. ככל שחזרתי והפכתי בהכרעת דינו של השופט המלומד התחזקתי בהערכתי, כי בשקידה סבירה ועיבוד ראוי של החומר ניתן היה לדון בכל ההיבטים העובדתיים והסוגיות המשפטיות שעורר ההליך בהרבה פחות ממחצית מספר העמודים שמחזיקה הכרעת הדין; ובכך שהשופט טרח בהאדרת הכמות ליותר מכפל המירב הנזכר לא הגדיל הוא לעשות".
בשל עינוי הדין שנגרם לצברי הופחת, כאמור, עונשו של צברי מ-6 ל-5 שנות מאסר, והקנס שהוטל עליו בוטל.
"הגענו לכלל מסקנה, כי ההקלה בעונשו של המערער - לנוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצע את עבירותיו ובשל ההתמשכות הבלתי מוצדקת של ההליך בעניינו - ראוי לה שתתבטא בהפחתת שנה אחת מתקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו ובביטול הקנס שהושת עליו. מנגד נורה על חילוט מלוא הסכום המופקד לזכות המערער בחשבון המוחזק בנאמנות, על-ידי עורך-הדין פנחס רובין".
"החלטנו להמיר את הקנס בחילוט' לנוכח הצהרת הסניגור, כי במצבו הנוכחי ידו של המערער אינה משגת לשלם את הקנס שהושת עליו. לא התעלמנו מכך' שבאת כוח המשיבה חלקה על היעדר יכולתו של המערער לשלם את הקנס; אך בהיעדר ראיה לסתור' נראה לנו נכון להניח, שאם לא יבוטל הקנס' ייאלץ המערער לבחור בריצוי מאסר תמורתו, ובנסיבות העניין תהיה בכך משום החמרת-יתר עימו", סיכם מצא.
את המדינה ייצגו בהליך עו"ד א' דורון וי' אלמוג.
ע"פ 4735/03 אילון צברי נ' מדינת ישראל
