אברהם פינטו, בן 21 מירושלים, נפל קורבן לשתי מכות מדינה מובהקות: תאונות הדרכים והפיגועים. פינטו נפצע קשה בתאונת דרכים, כאשר אמבולנס שהיה בדרכו לסייע לפצועי פיגוע, חצה צומת בעת שהרמזור בכוון נסיעתו האיר באדום, ופגע במונית בה נסע פינטו.
בשל נזק הגוף הקשה שנגרם לו, הגיש פינטו תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בבית המשפט המחוזי בתל אביב. במסגרת התביעה, הגיש פינטו בקשה ל"תשלום תכוף", כלומר סכום כסף לצרכיו המיידיים, המתקבל על חשבון הפיצויים שיקבל בסוף ההליך, אם יזכה במשפט.
לפני כשלושה חודשים, דחתה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דרורה פלפל, את הבקשה לתשלום תכוף, בקבעה כי לפי המסמכים שבפניה, ובעיקר מסמך של היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים הדסה עין כרם, נפגע פינטו בהתנגשות עם אמבולנס שהיה בדרכו לחלץ פצועים מפיגוע טרור שאירע. פלפל קבעה, כי מדובר בפגיעה שהיא תוצאה של פעולת איבה, ולכן אין לפינטו עילת תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
בינתיים, החליטה הרשות המאשרת על-פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, שלא לאשר את תביעתו של פינטו לפי חוק התגמולים, בטענה שהמדובר בתאונת דרכים ולא באירוע איבה. כך נוצר מצב, שפינטו לא יכול היה לקבל פיצוי כנפגע תאונת דרכים וגם לא כנפגע פעולת איבה, ולמעשה נפל בין הכיסאות.
פינטו לא ויתר, והגיש, באמצעות עו"ד כרמי בוסתנאי, בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
חברת הביטוח הכשרת היישוב, שביטחה את המונית בה נסע פינטו, טענה כי פינטו זכאי לתגמולים כנפגע פעולת איבה ולא כנפגע תאונת דרכים. במקרה זה, הדגישה חברת הביטוח, האמבולנס היה בדרכו לחילוץ פצועי פיגוע, ובשל כך נסע במהירות גבוהה, נכנס לצומת כשהאור ברמזור אדום, והתנגש במונית שבה נסע פינטו. בנסיבות אלה חלה, לטענת חברת הביטוח, הוראת סעיף 1 לחוק התגמולים, המגדירה "פגיעת איבה", בין היתר, כ"פגיעה בשגגה מידי אדם עקב פעולת איבה של כוחות אויב...".
חברת הביטוח טענה עוד, כי במקרה זה מתקיימת זיקה סיבתית ישירה בין פעולת האיבה לבין התאונה, וגם שיקולי מדיניות תומכים, לדעתה, בקביעה כי חוק התגמולים חל בנסיבות כגון אלה. קביעת הרשות המאשרת לפי חוק התגמולים אינה רלבנטית להחלטת בית המשפט המחוזי, טענה חברת הביטוח.
היועץ המשפטי לממשלה, שהצטרף להליך, תמך בעמדתו של פינטו,
כי התאונה בה נפגע אינה בגדר "פגיעת איבה", אלא בגדר תאונת דרכים. היועץ המשפטי לממשלה טען, כי למרות שקיים קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין פיגוע האיבה, הרי שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי ביניהם. לדעת היועץ, הקשר הסיבתי נבחן על-פי "מבחן הסיכון", ומיישום מבחן זה עולה המסקנה, כי מקרה זה כפוף לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולא לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.
השופט אליעזר ריבלין דן בבקשת רשות הערעור כאילו הוגש ערעור והחליט לקבלו. ריבלין קבע, כי "תכליתו של הסדר התשלום התכוף, הקבוע בחוק הפיצויים ובתקנות שנחקקו לפיו, היא להחיש את התשלום לנפגע תאונת הדרכים, ולהבטיח כי בתכוף לאחר התאונה, ועוד בטרם סיום הליכי המשפט, יקבל הנפגע תשלום בגין צרכי הריפוי, הסיעוד והמחייה שלו. ההסדר, במיוחד כפי שנתגבש לאחר התיקון בחוק הפיצויים משנת תשמ"ט, נועד לאפשר הליך מהיר ופשוט של הושטת סעד זמני".
"בבחינת בקשתו של נפגע לקבלת תשלום תכוף, לא נכנס, איפוא, בית המשפט לעומקן של המחלוקות ולפרטיהן של העובדות, ובודק הוא רק האם זכאי הנפגע, לכאורה, לפיצויים על-פי החוק. הסעד המוענק לנפגע הוא סעד דחוף, סעד של חירום שאין להתלותו או לדחותו, אלא בהתקיים ספק של ממש בעצם זכאותו של הנפגע".
בעניינו של פינטו, קבע ריבלין, לא היה מקום לקבוע כבר בשלב זה כי לא מדובר בתאונת דרכים: "שאלת זכאותו של המבקש לפיצויים לפי חוק הפיצויים היא שאלה מורכבת. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי על-פי הראיות שבפניו, התנגש הרכב שבו נסע המבקש עם רכב-הצלה שהיה בדרכו לפינוי פצועי-פיגוע. ניתן לקבוע, איפוא, כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין נזקו של המבקש לבין פעולת האיבה. אולם, עדיין נשאלת השאלה, האם יוצא המבקש מגדר תחולת חוק הפיצויים. בשאלה זו נטושה מחלוקת בין הצדדים, מחלוקת הכורכת עימה גם שיקולים של מדיניות משפטית וכלכלית.
בשלב זה ידוע, כי הרשות המאשרת לפי חוק התגמולים סברה, כי אין המדובר באירוע איבה אלא בהתנגשות בין שני כלי רכב, המקימה זכאות לפי חוק הפיצויים. בנסיבות אלה כולן יש לומר, לדעתי, כי לעת הזו הוכחה זכאותו לכאורה של המבקש לפיצויים לפי חוק הפיצויים, ולפיכך זכאי הוא לתשלום תכוף. אין זה ראוי, כי עד לבירור שאלת הזכאות בהליך העיקרי, יוותר המבקש תלוי 'בין הכיסאות' - בניגוד לתכליתן של הוראות החוק בדבר התשלום התכוף".
את הכשרת היישוב ייצגו עורכי הדין מנדה, קמין, סילש. את היועץ המשפטי לממשלה ייצג עו"ד שלמה פרידלנדר.
רע"א 9275/03 אברהם פינטו נ' יונה יונה ואח'
