במהלך נדיר מאוד, זיכה בית המשפט העליון חלקית נאשם - אך החמיר בצורה משמעותית את עונשו (יום ה', 4.9.14).

הנאשם הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב בביצוע עבירות מין באחייניתו מאז הייתה בת ארבע ועד שהגיעה לגיל 16 (בשנים 1999-1987). המחוזי הרשיע אותו במעשים מגונים בקטין, מעשה סדום בקטין, מעשה סדום בנסיבות אינוס קטין בן משפחה ומעשים מגונים בקטין בן משפחה. בית המשפט המחוזי גזר עליו שמונה שנות מאסר. האיש ערער על הרשעתו ועל חומרת עונשו, בעוד המדינה ערערה תחילה על זיכויו החלקי אך בהמשך נותר רק ערעורה על קולת העונש.

השופט ניל הנדל דחה את רוב ערעורו של הנאשם, בקובעו שאין זה אחד המקרים הנדירים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. עם זאת, בניתוח המשפטי זוכה האיש (בהסכמת המדינה) מאישום אחד בשל התיישנות; באישום אחר הומרה ההרשעה ממעשה סדום בקטין למעשה מגונה בכפייה; באישום נוסף הוחלפה ההרשעה ממעשה סדום בקטין למעשה מגונה בקטין בן משפחה; ובאישום רביעי בוטלה ההרשעה בחלק מן המעשים בשל התיישנות.

בנוגע לעונש אומר הנדל: "בשל שיקולי מדיניות והחובה החברתית להעביר מסר חד וברור שיהיה בו כדי להרתיע עבריינים בפועל ובכוח מפני מעשים מסוג זה, שומה על בתי המשפט להקפיד על עונשים מחמירים בכל הנוגע לעבריינות מין בתוך המשפחה. זאת בצורה הולמת ומידתית על-פי נסיבות המעשה והעושה. במקרה דנא, המערער הורשע בעבירות מין חוזרות ונשנות שביצע במתלוננת. התמשכותם של המעשים על-פני שנים והפגיעה הנפשית שנגרמה בעטיים, כפי שהתברר בתסקיר שהוגש לבית המשפט, מחייבים תגובה עונשית מחמירה".

לצד זאת, ממשיך הנדל, המקרה מחייב שיקול דעת רחב, ויש נימוקים לכאן ולכאן בנוגע לערעור המדינה: הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות וזיכויו החלקי של הנאשם, לצד התמשכות האירועים והחמרתם לאורך השנים. והוא מסכם: "נדמה כי השיקול המכריע את הכף לטובת קבלת ערעור המדינה, על-אף הנימוקים לקולא, הוא בחינת העונש מנקודת מבטה של חוויית החיים של המתלוננת".

לאור זאת החליט בית המשפט העליון, כי עונשו של האיש יוחמר משמונה שנות מאסר ל-11 שנים, תוך שהוא מציין שכתמיד - ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין. השופטים סלים ג'ובראן ודפנה ברק-ארז הסכימו עם הנדל. את הנאשם ייצג עו"ד ששי גז, ואת המדינה - עו"ד נעימה חינאווי.