רשות ההגבלים העסקיים טרם הגישה כתבי אישום נגד חברות הגז הגדולות בפרשת הקרטל; ואולם, אתמול (ג', 3.12.03) כבר הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברות הגז. סכום התביעה המוערך - כמיליארד ש"ח לפחות.
את התביעה הגישה לימור פופיק, לקוחה ותיקה של חברת פזגז, שלקחה חלק בקרטל חברות הגז הגדולות. פופיק מבקשת, באמצעות עורכי הדין יהודה רסלר ורם דקל, שתביעתה האישית, העומדת על-סך של 450 ש"ח, תאושר כתובענה ייצוגית של כלל לקוחות החברות. התביעה מתייחסת לתקופה שמתחילה ביום 13 ביולי 1994, היום שממנו ניתן להגיש תביעות ייצוגיות, בעילות שלפי חוק הגנת הצרכן.
בתביעה נטען, כי במהלך תקופת הקרטל, שנמשכה משנת 1994 ועד לחשיפת הפרשה על-ידי רשות ההגבלים העסקיים השנה, היו החברות פזגז, אמישראגז, סופרגז ודורגז צדדים להסדרים כובלים בינן לבין עצמן, שמנעו או הפחיתו את התחרות ביניהן. הצעדים האנטי תחרותיים התבצעו בשתי שיטות: מניעת תחרות על העברת לקוחות קיימים מחברה לחברה, וחלוקת השוק בנוגע ללקוחות חדשים, על-בסיס ה"מפתח" של נתח השוק הקיים של כל אחת מהחברות. צעדים אלה ננקטו הן בשוק הפרטי והן בשוק המסחרי-תעשייתי.
"על-פי ההסכמות", נטען בבקשה, "היתה אמורה כל חברה נתבעת להתקשר אך ורק עם הלקוחות 'המיועדים' לה על-פי הקרטל, ולהימנע מלפנות ללקוחות אחרים, 'המיועדים' לחברות נתבעות אחרות".
"ההסכמה ביחס לחלוקת השוק התבססה על שיעור נתח השוק הקיים של כל חברה נתבעת, והקפדה על שמירת היציבות של שיעור זה. על-פי עיקרון החלוקה המתואר, זכאית היתה כל חברה נתבעת לצרף אליה רק לקוחות בכמות שלא תשנה את כוחה הקיים בשוק".
החברות הגדולות, נטען בבקשה, לא חסכו מאמצים לצרף את חברות הגז החדשות לקרטל, במטרה לפגוע בתחרות: "חריגה מסוימת מעיקרון יסודי זה (חלוקת השוק לפי נתחי השוק הקיימים; ר.כ.) נעשתה ביחס לחברות גז חדשות, אשר נעשה ניסיון לצרפן לקרטל. ביחס לחברות חדשות אלו, הסכימו החברות הנתבעות להתגמש מעיקרון החלוקה האמור, ולהציע להן לקבל מספר לקוחות בכמות העולה על חלקן היחסי בשוק. הדבר נעשה, כמובן, על-מנת לשכנע את החברות החדשות להפחית מפעילותן התחרותית כנגד יתר החברות השייכות לקרטל, תחרות שהיתה עלולה לפגוע בקרטל ולהחליש אותו".
הבקשה מפרטת כיצד פעל הקרטל: "עקרון החלוקה המפורט לעיל", נכתב בבקשה, "פעל על-ידי חלוקה באחוזים של לקוחות חדשים בכל אזור. החברות הנתבעות, נציגיהן והסוכנים הפועלים מטעמן, ערכו רשימת לקוחות עימם תעבוד כל חברה נתבעת, ועדכנו רשימה זו מעת לעת".
"החלוקה נעשתה לאחר שנציגי החברות הנתבעות וסוכניהן קיימו סיורים משותפים, לאיתור פרויקטים הנבנים בכל אזור שניתן יהיה לחלק על-פי עיקרון החלוקה. לצורך השלמת התיאום, קיימו הסוכנים ישיבות משותפות, כאשר לעיתים מצטרפים אליהם גם נציגי החברות הנתבעות, ובישיבות אלו חולקו הלקוחות הפוטנציאליים ויושבו מחלוקות שהתעוררו ביישום החלוקה. פניות ודו שיח בין הצדדים נעשו לעיתים גם בכתב ובדרכים נוספות".
לבקשה מצורף תצהירו של אורי קיסין, הבעלים של אחת מחברות הגז החדשות ("א.ב. קיסין" בע"מ), בו טוען המצהיר כי חברות הגז הגדולות פנו אליו בהצעה להצטרף לקרטל, אך הוא סירב לפניה. קיסין טוען בתצהיר, כי כמי שמכיר את שוק הגז זה 30 שנה, הוא יכול להעיד כי מאז ומתמיד פעלו חברות הגז הגדולות כקרטל, וחילקו ביניהן את הלקוחות. הקרטל התאפשר, נוכח העובדה שהחברות הגדולות שלטו ב-95% משוק הגז לפני פתיחת שוק הגז לתחרות. כיום, שולטות החברות הגדולות בכ-90% מהשוק.
קיסין טוען עוד, כי מרגע שקיבל רישיון להפעיל חברת גז והחל לרכוש גז בעצמו מבתי הזיקוק, הוא מכר גז בבלונים של 12 ו-48 ק"ג במחירים הזולים בכ-30% ממחיריהן של חברות הגז הגדולות, וגז מרכזי נמכר על-ידו במחירים הזולים בכ-50% ממחירי החברות הגדולות.
"הפרשים אלה", נטען בבקשה, "מהווים את הפקעת המחיר שנוצרה באמצעות הקרטל ואת הרווח הבלתי חוקי שזרם לכיסי החברות השותפות בקרטל, על חשבון התובעת ויתר צרכני הגז בישראל - לקוחותיהם".
"המעשים שתוארו לעיל", טוענת פופיק, "מהווים הסדר כובל בנוגע למחירי המכירה שנדרשו מהצרכן בגין המוצרים נשוא הקרטל, בנוגע לרווח שהופק ממוצרין אלה, בנוגע לכמויות ובנוגע לחלוקת השוק של המוצרים נשוא הקרטל, כאמור בסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים".
כמו כן, נטען בבקשה, מהווים מעשי חברות הגז הטעיה מהותית על-פי חוק ההגבלים העסקיים: "הנתבעים, באמצעות הקרטל, הטעו את צרכניהם, ובכללם התובעת, וגרמו לעלייה מלאכותית של המחירים בשוק למחירים לא הוגנים ואף לא סבירים. בעשותם כן, הטעו הנתבעים את התובעת הטעייה מהותית בעניין המחיר הרגיל או המקובל של המוצרים נשוא הקרטל ולפיכך תטען התובעת כי ניתן לאשר את התביעה כייצוגית, גם על-פי חוק הגנת הצרכן".
פופיק טוענת עוד, כי את הקבוצה בשמה מוגשת התביעה יש להגדיר כ"כל מי שרכש גז בתקופת הקרטל מהחברות הנתבעות, הן ישירות והן באמצעות סוכן, הן במגזר הפרטי והן במגזר המסחרי-תעשייתי".
"על-פי נתוני משרד התשתיות", טוענת פופיק, "נמכר מידי שנה בישראל בממוצע כ-400,000 טון גז. עלות טון גז בממוצע לחברות הגז הינה כ-1,000 ש"ח. מחירי מכירה מינימליים לטון גז לצרכן הינם כ-6,000 ש"ח, ולפיכך הפדיון המינימלי השנתי הכולל הינו כ-2.5 מיליארד ש"ח".
"גם הפקעת מחיר של 30% בלבד (גז לצריכה מרכזית נמכר, לפי הטענה, תוך הפקעת מחיר של 50%; ר.כ.) מהווה גבייה עודפת של 750 מיליון ש"ח בשנה. לאור האמור, הנזק לצרכנים לתקופה הרלוונטית מסתכם במיליארדי שקלים", לשון הבקשה.
טרם הוגשו כתב הגנה ותגובה לבקשה לאישור התובענה כייצוגית.
ת.א. 2319/03 לימור פופיק נ' פזגז (1993) בע"מ ואח'
