בית המשפט העליון אישר (יום ג', 6.9.16) עונש של ארבעה חודשי עבודות שירות למורשעים בהחזקה בתנאי עבדות - עבירה שהעונש המירבי עליה הוא 16 שנות מאסר. הנימוק: מדובר בענישה ראשונה לפי חוק זה.
איברהים ג'ולאני ובאסמה ג'ולאני העסיקו, תחילת בבית בתם בירדן ולאחר מכן בביתם שועפט, את מרי אן פואיג מהפיליפינים במשך 26 חודשים בעבודות בית. דרכונה ומכשיר הטלפון שלה היו בידי בני הזוג, והיא שוכנה בחדר שירותים ומקלחון, בו הוקצתה לה מיטה מתקפלת ומדף לחפציה האישיים. העבודות נמשכו משעות הבוקר ועד עשר בלילה, ולעיתים אף מאוחר יותר. פואיג הוגבלה ביציאותיה מהבית ולא זכתה לאף חופשה, וננעלה בביתם של בני הזוג כאשר שהו בחו"ל. הם לא התירו לה להתקשר לבני משפחתה אלא בנוכחותם וסירבו לאפשר לה להתפלל בכנסייה. רק בספטמבר 2009 הצליחה פואיג לחמוק מביתם של ג'ולאני.
בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את בני הזוג בהחזקה בתנאי עבדות ובית המשפט העליון דחה את ערעורם. במסגרת זו, קובע לראשונה ביהמ"ש העליון את גדריה של עבירת ההחזקה בתנאי עבדות, בהסתמך בעיקר על אמנות בינלאומיות ועל הדין הזר. השופט
חנן מלצר אומר, כי עבדות היא "שליטה באדם כבקניין ושימוש בסמכויות הנלוות לבעלות בחפץ לגביו".
שעבוד, ממשיך מלצר, הוא "שלילה של חרותו של הקורבן, או קיום שליטה ממשית בחייו וכפייתו לביצוע עבודות או שירותים, תוך שליטה גם על מקום מגוריו וסביבת חייו, מבלי שתהיה בידיו האפשרות לשנות מצב זה" - גם אם בתחילת הדרך הסכים הקורבן למגבלות אלו. הוא קובע, כי שעבוד נכלל בהחזקה בתנאי עבדות, וזאת להבדיל מעבודות כפייה להן יש מאפיינים אחרים.
הנסיבות המלמדות על החזקה בתנאי עבדות, אומר מלצר, נחלקות לשתי קבוצות עיקריות. האחת: "אמצעים הדרושים להחפצתו של אדם, או לביסוס שליטה ממשית בחייו של אדם, או לשלילת חרותו". בין אלו נמנים שליטה על מקום מגוריו, בידודו, העברתו מיד ליד, שימוש באלימות, איום בגירוש מן המדינה והחזקה במסמכי הנסיעה שלו.
הקבוצה השנייה היא "אינדיקציה מסוימת להתקיימות העבירה", כאשר ככל שיותר ממאפייניה מתקיימים - כך ניתן לומר ביתר ביטחון שהעבירה בוצעה. בין אלו: עבודה בניגוד לחוקי המגן, שליטה בכספו של הקורבן, העדר מעמד חוקי במדינה בה הוא מוחזק, תנאי מחיה ירודים ופער כוחות ניכר בינו לבין מעסיקו.
השופטת דפנה ברק-ארז מוסיפה: "החזקת אדם בתנאי עבדות אינה חייבת להיות מלווה באכזריות פיזית מצדו של האדון, מונח שכבר חלף מן העולם בהקשר זה, וטוב שכך. גם מעביד שהוא טוב ומיטיב, באופן יחסי, עשוי להיות מי שנוטל חרותו של אדם, אם בפועל הוא שולל ממנו את השליטה בחייו וביכולתו לבחור בדרך חיים אחרת".
השופט
ניל הנדל התייחס לגישתה של היהדות לנושא: "השאיפה לחרות והמאבק בשעבוד ובעבדות שזורים וטבועים בעצם קיומנו, ראשיתנו וכינוננו כעם. סיפור יציאת מצרים אינו אלא המאבק נגד העבדות של בני ישראל לעריץ פרעה - מלכה הבלתי מעורער של האימפריה המצרית רבת העוצמה, שאף נתפס בעיני עמו כאל. יתר על כן, מאבק זה של בני ישראל איננו בגדר מאבק דתי גרידא; כפי שהעניין מובן היום, מדובר במאבק - שטרם הגיע לקיצו - של החלש ושל המשועבד אל מול החזק והמשעבד, בדרישה לשוויון וצדק".
בנושא העונש אומר מלצר: "מתחם הענישה שיהיה מקום לקובעו בעתיד על מי שיורשע בעבירה זו (בחלופת השעבוד) ראוי שיהיה משמעותי הרבה יותר ותלוי במנעד החומרה על פני הציר, שקצהו בעבדות במובנה הקלאסי". את ג'ולאני ייצג עו"ד אריאל עטרי, ואת המדינה - עו"ד זיו אריאלי.