"למלחמת ששת הימים לא הייתה מטרה מדינית, <br> אלא צבאית בלבד - השמדת הצבא המצרי" <br>

ועדת החוץ והביטחון קיימה (יום ג', 6.6.17) ישיבה חגיגית לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים ולחידוש ההתיישבות, אותה ניהל מ"מ יו"ר הוועדה, ח"כ מוטי יוגב, במסגרת יום מיוחד בנושא זה המצוין היום בכנסת.

אלוף פיקוד הדרום בעת המלחמה, ישעיהו (שייקה) גביש, היה ראשון הדוברים: "הערכת אמ"ן לשנת 1967 הייתה שלא תהיה לחימה מול מצרים, למרות המלחמה הזעירה שהתנהלה מול סוריה בצפון על מקורות המים ועיבוד שטחים. נאצר גם היה עסוק בעימות בתימן, והיו ערבויות בינלאומיות לשמירה על המיצרים פתוחים. רק ב-23-22 במאי, עם סילוק האו"ם מסיני וסגירת המיצרים. נדלקה הנורה האדומה, והתחילה תקופת ההמתנה. הייתה אווירה של קטסטרופה במדינה, והממשלה שאפה לפתרון מדיני. גם בן-גוריון התנגד, וכידוע רבין התמוטט ליומיים לאחר שיחה קשה איתו על כך. גם איתי שוחח בן-גוריון, ושאל איך אנו מעזים לצאת למלחמה שתסכן את עם ישראל, ובת"א כבר חופרים קברים ויהיו 40 אלף הרוגים".

"הונאה גדולה, בה גרמנו לקומנדקרים להיראות כמו טנקים, הביאה את המצרים להזיז 130 טנקים מרפיח, ולפתוח לנו צירים חיוניים. כך, היינו מוכנים בתיאום עם חיל-האוויר לייצר הפתעה בהפרש של חצי שעה בלבד. חצי שעה מההתקפה האווירית נתתי אני את פקודת 'סדין אדום' שהזניקה את כל הגייסות לתוך סיני. 400 טנקים אל מול 1,000 מצריים, אך הכל עבד כמו בתוכניות, והגענו לאל-עריש ביום הראשון. ביום הרביעי כבר היינו על תעלת סואץ, אך כאשר ביום השני אמר לי מוטה גור שהר-הבית בידינו, דמעתי משמחה, אך גם ידעתי שגנבו לנו את ההצגה".

ח"כ אמיר אוחנה (הליכוד) שאל את גביש איך יסביר למי שנולד אחרי מלחמת הקיום של ישראל, מהי מלחמה קיומית, וזה ענה: זו דעתי, כמובן. אני חושב שהאיום הכי קשה כיום הוא מאה אלף טילי חיזבאללה על העורף, ועדיין זו לא מלחמת קיום. זה יגרום להרס, לאנדרלמוסיה, לבעיות, אבל זה לא מיטוט הממשלה. גם אם תהיינה שתי מדינות, וגם אם הגדה תחולק, מי שישב על גב ההר ומי שמתחתיו - זה לא איום קיומי בעוצמתנו אל מול עוצמת האויב כיום. איום קיומי הוא כאשר מתברר לך שכל צבאות ערב סביבך בעוצמה פי 3 ו-4 ממך, כולל טכנולוגיות חדשות".

לשאלת ח"כ נחמן שי (המחנה הציוני) אם הוא מצדיק בראייה לאחור את הסכם השלום עם מצרים, השיב גביש: "למלחמה לא הייתה מטרה מדינית, אלא מטרה צבאית בלבד - השמדת הצבא המצרי. הכוונה הייתה הסרת איום ולא כיבוש שטח. אין צורך להחזיק את סיני בשביל עומק ביטחוני, והרי גם כשישבנו על התעלה, סאדאת צלח אותה בכיפור. צריך הסדרים שיבטיחו שלום, וזו כבר בעיה אחרת".

יעקב (יקי) חץ, מגיבורי הקרב על גבעת התחמושת, וחתן שני פרסי ביטחון ישראל: "יש לי הערכה עצומה למפקדים הבכירים, אבל לדעתי עוצמתנו ברוחנו במאות אלפי החיילים הפשוטים, כמו שאני הייתי במלחמה. בבוקר של ה-5 ביוני נאמר לנו שיש חשש מהירי שהחל בירושלים. חשבו שהולכים לחתוך את הר הצופים, ופחדו שהערבים, שאצלם אין אלאור אזריה וכדומה, יפגעו בתושבים. הלכנו להציל את החבר'ה מהר הצופים, ואמרו לנו להגיע דרך גבעת התחמושת. התעלות היו צרות כך שלמעשה רק הראשון בטור יכול היה להילחם, ולעתים דרכנו על פצועים בהליכה בלית ברירה. בשלב שהלכתי ראשון פחדתי פחד מוות, כי ידעתי שלפני יש רק ירדנים. הגדוד איבד 36 לוחמים בקרב זה, ואף שהיום אני מלא גאווה שהשתתפתי בשחרור ירושלים, שנה לאחר המלחמה לא יכולתי לחייך או לשמוע מוזיקה. הייתי אז מוכן להחזיר את הכותל כדי להחזיר את חבריי. הירדנים היו רבים יותר ועם נשק טוב יותר, ורק בזכות עוז רוחנו ניצחנו. חייבם להיות חזקים ומוכנים למלחמה תמיד, אבל גם לעשות הכל שלא תהיה מלחמה. במלחמה אין מנצחים, אלא רק מפסידים יותר ומפסידים פחות. מנצחים יש רק בהסדר שלום".

אלוף (במיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי, התבקש לדבר על ההיבט המדיני של תוצאות המלחמה ואמר: "נהוג לדבר על שיכרון הכח הצבאי מהמלחמה, שהביא, בין היתר, למלחמת יום כיפור, אבל השינוי בתפיסתנו את עצמנו שיצרה המלחמה, הביא גם לפספוסים במערכות המדיניות שניהלנו. הסכם השלום עם מצרים הוא ודאי הסכם השלום המשמעותי ביותר, אבל הוא בעצם ההסכם שהנשיר קרטר רצה, ולא ההסכם ראש הממשלה בגין רצה, והוא לא שיער בתחילת המו"מ שייאלץ להחזיר את כל סיני. בהקשר זה יאמר שגם בתהליך אוסלו, עם כניסת קלינטון, איבד ראש הממשלה רבין הרבה מיכולת התמרון, וגם במו"מ מול סוריה בשנת 2000, רק כעס של קלינטון על אסד מנע ויתורים שכפה נשיא אמריקני".

"הסכם השלום עם מצרים הוא הסדר טוב, שלא יהיה ספק, אבל נעשתה בו טעות, שכל ראשי הממשלה חזרו עליה מאז בגין. הסכם לא דרש פתרון לסוגיה הפלשתינית - לא החזרת כוללת של עזה והפיכתה לחלק ממצרים ולא הקמת ישות פלשתינית בעזה וחלק מסיני - אך מצד שני נאמר למעשה שהבעיה הפלשתינית היא שלנו ואנו אחראים לפתרונה. כך גם נכנסו ללבנון לפתור בעיה פלשתינית, כך חוסיין נסוג מיהודה ושומרון והשאיר לנו את הפלשתינים, וכך שרון ניסה להתנתק חד-צדדית וגם זה לא עבד. הבעיה לא הייתה המדיניות, אלא המסר שאנו נפתור את הבעיה הפלשתינית למרות שאיננו יכולים לעשות זאת לבד".

"במקום לנצל את השלום עם מצרים לאחר החזרת סיני, בכדי לבדוק את האפשרות להגיע עם לבנון להסכם, שכן ההערכה הייתה שהם רק מחכים למדינה ערבית גדולה שתחתום עם ישראל הסכם קודם, חודשיים לאחר שסיימנו את הנסיגה מסיני, פתחנו במלחמה עם לבנון, בשל הבעיה הפלשתינית כאמור, ובכך התפספסה עוד הזדמנות אפשרית".

"מול סוריה לא נעשתה התקדמות לשלום, אך בניגוד לשטח סיני, ישראל לא יודעת להגן על עצמה ללא רמת הגולן, וההחלטות של ברק ואולמרט להסכים להחזרת הגולן תמורת שלום הן שערורייה, וטוב שהיום איש כבר לא חושב על זה".

"לאור כל אלה, קשה לומר שקטפנו את פירות הניצחון בששת הימים בתחום המדיני, אך יש לזכור כי תוצאות המלחמה הזו, יחד עם מלחמת יום כיפור, יצרו לבסוף את ההבנה אצל מדינות ערב שלא יצליחו למחוק את ישראל".

חבר הכנסת לשעבר, יהודה הראל, סיפר כי חודש לאחר סיום המלחמה, באמצע יולי 1967, הוא וקבוצתו נכנסו לרמה הסורית, באמתלה של איסוף בקר נטוש, והתיישבו בעלייקה, וכך החלה התיישבות מעבר לגבול הבינ"ל בגולן. מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, פנחס ולרשטיין, אמר כי יהודה הראל היה מורו ורבו בכל הקשור לפעילות ההתיישבות, סקר את התפתחותה של ההתיישבות ביהודה ושומרון, ולבסוף אמר: "עמדנו במבחנים בלתי אפשריים בהתיישבות. עקירות, כולל גוש-קטיף ועוד. ההתיישבות תמיד חייבת להיות חלק מהתפיסה של החברה הישראלית. אנחנו רוצים להוביל, אבל צריכים גם ענווה כלפי תנועת ההתיישבות של תנועת העבודה ההיסטורית. אנחנו ביהודה ושומרון נמשיך באמונה שלנו אבל חייבים להיות בכל תנאי חלק מהחברה הישראלית".

ח"כ יולי אדלשטיין (ליכוד): "את ההשלכות של מה שקרה לפני 50 שנה אפשר למצוא בכל תחום. ספרם של בנו ונכדו של צ'רצ'יל על מלחמת ששת הימים היה אחד הספרים הראשונים שקראתי על מדינת ישראל. מעבר לניתוחים הצבאיים, הם דיברו שם גם על הערכים של ישראל במלחמה. השגנו את הניצחון המזהיר הזה עם טוהר הנשק ודיני מלחמה שמצופים מעם ישראל. ההתיישבות בכל רחבי הארץ בעקבות המלחמה גם היא סיפור הצלחה. אני מקווה שנמשיך לפתח אותה בצורה ממלכתית וממוסדת. זה היה ניצחון לא רק בגלל הרוח אלא גם למען הרוח, ובזכות המלחמה הזו לכל אדם מכל דת יש היום גישה למקומות הקדושים, ומעבר לכך, שלושה מיליון יהודים, שהיום לא רק שספק אם היו אזרחי ישראל, אלא ספק אם היו יהודים בכלל, בשל הניצחון הזה".

הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל והמקומות הקדושים: "אני מרגיש שאני יושב פה עם כמה אנשים שזכו להיות חלק מל"ו צדיקים למספר ימים. אי-אפשר לתאר את הזכות הגדולה שנפלה לאלה אשר השתתפו בשחרור המקומות הקדושים, אליהם התנקזו ברגע כ-2000 שנים של ציפייה. אין עוד עם בהיסטוריה שהתפלל כל העת לחזור לארצו ושזכה לשוב אליה ולבירתו כמו העם היהודי. אינני יודע להתבונן במלחמה ממבט של טקטיקה ואסטרטגיה אבל אני כיהודי רואה בה זמן בו נבואות החלו להתגשם. מה שפרץ החוצה אז, ממשיך היום רק להתעצם, ויותר אנשים באים לכותל כל שנה. אני חושב שכל מי שמגיע חש התחברות למשהו יותר גדול, ואני רוצה שנמשיך לראות בכותל כמקום מאחד".

ח"כ יוגב סיכם: "כאיש מאמין אומר: תודה רבה לכל השותפים לקבלת ההחלטות באותם ימים, כמובן ללוחמי צה"ל ומפקדיו ולריבונו של עולם שנתן לנו את הכוח לנצח. 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'. היה זה הרמטכ"ל דאז יצחק רבין שאמר כי לא בזכות הברזל אלא בזכות התודעה...של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת אף במחיר חייהם. זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו בשלום ובשלווה, כעם חופשי ועצמאי. איחודה של ירושלים וחזרתנו למערת המכפלה שבחברון, כל אלה עוררו את התגברות העלייה של יהודים לארץ ישראל ואת תנועות ההתיישבות, לשוב ולחדש את התיישבותנו וחיזוק אחיזתנו בגוש-עציון ובחברון, בבקעת הירדן וברמת הגולן, בשומרון, בבנימין וביהודה".