לחצים על גנץ לקחת את תיק הביטחון

רעייתי דנה ואני הלכנו להפגין ליד ביתו של גדעון סער. ליכודניק אחד מדיירי הבית מחה, אבל מישהו מאיתנו מחא כף והמשכנו. היינו מעטים. הנפנו דגלים. הסיסמאות היו בעד הדמוקרטיה וקריאה לסער להתעשת ולקום כנגד השחיתות של ביבי ודרכו לאיים על הדמוקרטיה.

סקר שהזמינה כחול לבן וממנו עלה שהנתונים שראינו בכמה סקרים עצמאיים נכונים: יש מפולת לכחול לבן ומנגד עלייה לליכוד, וגוש הימין עם 61 מנדטים. כנראה רוב הציבור, ובו חלקים מכחול לבן, לא אהבו את החיבור עם הרשימה המשותפת וזה היה הזרז, חוץ מהמצב הקשה עם הקורונה.

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלו ימים של אור, היו אלו ימים אפלים; היה זה חורפו של ייאוש... הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי". כך פתח צ'רלס דיקנס את ספרו "בין שתי ערים". דומני שתאור זה מתאים למצב בו אנו מצויים: אי-ודאות מצמררת והבנות שונות ומנוגדות לחלוטין של המציאות, בעיקר במישור הפוליטי. והכל בתוך מלחמה שלא הכרנו כמותה, שלא התכוננו לקראתה (כמו בכל העולם) שבה האויב אינו נראה, אך ידוע שהוא נמצא בכל מקום, אפילו עליך. ובמסגרת זאת, הרי התובנות שלי לגבי 4 נושאים:

אני מכבד את החלטתו של יו"ר הכנסת להתפטר. לא מפני שהתפטרות היא כביכול מוצא מן הצומת אליו נקלע. כינוס הכנסת לשם בחירת יו"ר חדש היה לעת כזאת איסור חמור בעיניו. גם אי-ציות לפסיקת הבג"ץ שהורה לו להעמיד בחירת יו"ר חדש לכנסת חדשה עד להיום, 25.3.2020 היה בעיניו בגדר של איסור מוחלט. בהתפטרות כמו שמר על שני האיסורים, לא נסוג ולא נכנע. אך לא בשל כך אני שומר לו הערכה.

אותו ערב מר ונמהר שבו שהמליצו המפלגות לנשיא על בני גנץ לראשות ממשלת זדון מן הארץ, הוא עוד שלב בהליכי פשיטת הרגל המוסרית והציונית שבו מצוי חלק מהעם היהודי. ואולי אין זו יד המקרה שזמן קצר לפני שנקרא את סיפור יציאת מצרים, שבו נאמר "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם", מתרחש לנגד עינינו מחזה שכזה. נוכח ליבם הנמס של רמטכ"לים אל מול רחמנים בני רחמנים המהללים שאהידים, לא נותר אלא לומר שהגנרלים הללו חיללו את שירו האלמותי של נתן אלתרמן, "ליל חניה", בשבוע בו ימלאו יובל שנים ללכתו, ולתהום שהותיר אחריו, הממחישה את חסרונו כנביא ומוכיח.