"זכות ההפגנה היא זכות יסוד שיש בה כדי לעצב את אופי המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי". כך אומר (יום ה', 24.9.20) המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, חנן מלצר, בנימוקיו לקבלה חלקית של ערעור התנועה לאיכות השלטון. זאת, מאחר שהיא משלבת את חופש הביטוי עם הזכות להשתתפות בחיים הפוליטיים.

"הזכות לחופש הביטוי הוגדרה בפסיקתנו כזכות עילאית וכציפור נפשה של הדמוקרטיה", אומר מלצר. "מימושה של זכות חוקתית זו, המתבססת על זכויות שונות המנויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מהווה תנאי למימוש כלל הזכויות האחרות, ולפיכך היא הוגדרה, לעיתים, בפסיקה כ'אם החירויות'... ניתן לראות בזכות ההפגנה גם ככזו הנגזרת ישירות מהזכות החוקתית לכבוד האדם, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". מכאן, מסביר מלצר, נובעת חשיבותה הגבוהה של זכות ההפגנה.

מלצר מזכיר שהזכות להפגין הוחרגה ממגבלות הקורונה וממשיך: "זכות ההפגנה היא אפוא ביטוי ישיר של השתתפות פוליטית, שכן היא מאפשרת לקבוצת אנשים לקחת חלק בעיצוב סדר היום הציבורי, להשמיע את קולם, לעורר מודעות לסוגיות בוערות באופן בלתי אמצעי ולבטא סולידריות ותמיכה במסר מסוים... בפסיקה אף נקבע כי זכות ההפגנה איננה מסתכמת באיסור לפגוע בה (זכות שלילית), אלא שעל רשויות השלטון מוטלת החובה לאפשר את מימושה (זכות חיובית).

"...העברת ביקורת על רשויות המדינה ועל אנשי ציבור היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ובבית משפט זה אף נקבע כי היכולת לבקר את השלטון היא 'נייר הלקמוס' המבחין בין מדינות דמוקרטיות לבין כאלו שאינן דמוקרטיות. משכך, ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי, הנחשב לגרעין הזכות לחופש הביטוי, ואשר אף ממנו נגזרת, כאמור, זכות ההפגנה - היא רחבה במיוחד".

לצד זאת, מדגיש מלצר, זכות ההפגנה אינה מוחלטת ויש לאזן אותה מול זכויות אחרות וערכים אחרים, כגון הביטחון הלאומי ושמירת הסדר הציבורי. בעומדו על איזון זה פסק בית המשפט העליון, כי "המשטרה נדרשת לנהוג בהגינות, בסבירות ובמידתיות, וכי היא רשאית להגביל את זכות ההפגנה רק אם יש ודאות קרובה לפגיעה קשה ורצינית בסדר הציבורי, או בשלום הציבור, ורק במידה הנדרשת למניעת פגיעה כאמור". הדברים הם קל וחומר כאשר מדובר על מצב בו רשות מקומית מבקשת לצמצם את זכות ההפגנה.

הדברים נאמרים בנימוקיו של בית המשפט העליון להחלטתו מחודש מארס השנה, לקבל חלקית את ערעורה של התנועה לאיכות השלטון נגד המגבלות שהטילה עיריית ירושלים על הפגנתה מול משכן הנשיא, נגד הטלת הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. בהקשר זה, גם עומד מלצר על החשיבות המיוחדת של הפגנה ליד מעונו הרשמי של איש ציבור:

"למיקום בו נערכת משמרת המחאה - דווקא מול מעונו הרשמי של נבחר הציבור - יש חשיבות מיוחדת בעידן המודרני, שכן הדבר נועד למשוך את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות ושל הציבור. בפסיקתנו נקבע כי יש לאפשר עריכת משמרת מחאה ליד מעונו הפרטי של נבחר ציבור, כאשר אין חלופה אפקטיבית של קיום המחאה ליד משרדו הרשמי, וזאת בסייגים. בפועל, הגישה שננקטת בהקשר זה על-ידי המשטרה ועל-ידי בתי המשפט איננה חד-משמעית, ויש מקרים שבהם לא נשללה האפשרות לקיים משמרות מחאה בשטחים ציבוריים אפילו בקרבה לביתם הפרטי של אנשי ציבור.

"...אף הפסיקה הבדילה בין מעון מגורים פרטי של נבחר ציבור, אשר בסמוך אליו, כאמור, ניתן להגביל את זכות ההפגנה, לבין מעונו הרשמי, אשר לו אופי מיוחד, באשר הוא משמש כסמל שלטוני, ומשכך מדובר במקום שראוי עקרונית לאפשר בו קיום של הפגנות ומחאות. כך נפסק באשר למעונו הרשמי של ראש הממשלה", והדברים נכונים גם לגבי משכן הנשיא - קובע מלצר.

השופטים יוסף אלרון וג'ורג' קרא הסכימו עם מסקנתו של מלצר, אם כי אלרון חלק על כמה מנימוקיו בנוגע לסמכותה של עיריית ירושלים בעוד קרא הסכים עימו. את התנועה ייצגו עוה"ד אליעד שרגא, תומר נאור וגילי גוטוירט, ואת העירייה - עוה"ד אשר עמרם, רועי אבישר וחיים נרגסי.