שופט בית משפט השלום בראשון לציון, גיא אבנון, החליט בצורה אבסורדית לאסור זמנית את פרסום שמו של חשוד - והתיר מראש לפרסמו שבוע מאוחר יותר, בנימוק של "עוצמת החשדות".

מדובר באחד החשודים שנעצרו בשבוע שעבר, בחשד לשחיתות בעיריית אילת. שמו נאסר בפרסום עם מעצרו, וזאת כחלק ממגיפה של איסורי פרסום שעל פניהם הם בלתי חוקתיים. כפי שנכתב שוב ושוב ב-News1, שופטי שלום אוסרים על פרסום שמות חשודים בנימוק של עוצמת החשדות וחוזק הראיות - וזאת למרות שנימוק שכזה אינו קיים בחוק ואינו קיים בפסיקת בית המשפט העליון. החוק והפסיקה מאפשרים לאסור פרסום רק אם הדבר נחוץ לצורכי חקירה, או במקרה שהפרסום יגרום לחשוד נזק כבד מן הרגיל שנגרם לכל אדם שנעצר.

איסורי פרסום אלו מהווים הפרה של שלושה עקרונות חוקתיים: פומביות הדיון, חופש הביטוי וחופש העיסוק (של התקשורת). הם גם ניתנים כמעט תמיד בהיעדרם של נציגי התקשורת, בניגוד לכלל הבסיסי ולפיו יש לשמוע תחילה את מי שעלול להיפגע מהחלטתו של בית המשפט. בעידן הרשתות החברתיות גם אין בהם תועלת, שכן המעוניינים בכך יודעים מהר מאוד במי מדובר ומפיצים את המידע. במקביל, הם גורמים להשחרתם לשווא של מי שכלל אינם חשודים (למשל: פקידים אחרים באותה עירייה), ועלולים ליצור מצב אנטי-דמוקרטי בעליל של מעצרים אנונימיים.

החלטתו של אבנון בעניינו של חשוד זה הייתה בעייתית כבר במישור הפרוצדורלי: לאחר שאישר (28.10.20) את הסכמת הצדדים על שחרורו של החשוד בתנאים מגבילים ובכך קם מכסאו, הוא שב וקיים דיון בבקשת בא-כוחו, עו"ד תמיר סננס, להמשיך את איסור הפרסום. סננס אמר במפורש, כי שכח לבקש זאת במהלך הדיון ונזכר רק אחרי סיומו - מצב בו אבנון כלל אינו אמור להידרש לבקשה. המשטרה התנגדה לבקשה, אך אבנון קיבל אותה בכותבו:

חרף ההחלטות בעניינם של חשודים אחרים, במסגרתן ראיתי לדחות את בקשת החשודים לאיסור פרסום שמם, אני סבור כי בעניינו של החשוד שלפניי ראוי לאפשר פרק זמן קצר לבחינה נוספת של חומרי החקירה. אמנם, לא הוצג לי נזק מיוחד כהגדרתו בפסיקה, ואולם דומני שעוצמת החשדות, הגם שמצדיקים הארכת מעצרו של החשוד, היא כזו שמאפשרת שיהוי נוסף בטרם יותר שמו של החשוד לפרסום. מכאן, אני אוסר על פרסום שמו ופרטיו המזהים של החשוד עד יום 5.11.20 שעה 16:00".

החלטה זו בעייתית מכל כיוון. אבנון אינו מסביר מדוע הפלה לטובה חשוד זה; הוא אומר במפורש, כי החלטתו סוטה מן ההלכה ("לא הוצג לי נזק מיוחד כהגדרתו בפסיקה"); והוא מגיע למסקנה שעוצמת החשדות מצדיקה המתנה של שבוע בפרסום - החלטה שככל הזכור היא ראשונה מסוגה, והאבסורד שבה ניכר על פניה: לא ברור מה ישתנה בשבוע זה, והפרסום כלל אינו מותנה בהצגת ראיות נוספות.