כישלון מוחץ במאבק בפשיעה במגזר הערבי, הנמצאת בעלייה מתמדת והיקפה גדול בהרבה מחלקם של הערבים באוכלוסיית ישראל, העומד על 21%. כך עולה (יום ג', 18.5.21) מדוח מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן. הדוח נכתב לפני גל המהומות בערים המעורבות, אשר הדגים את ממדי הפשיעה וכמויות הנשק החם במגזר הערבי.

הנתונים שמביא אנגלמן (כולם לשנת 2019) מיטיבים לתאר את המצב החמור. מספר הנרצחים היה 95 - שיא של שבע שנים ועלייה של 48% בהשוואה ל-2016 - לעומת 50 בלבד ביתר האוכלוסייה. 78% ממעשי הרצח היו בנשק חם, לעומת 22% ביתר האוכלוסייה; במגזר הערבי יש עלייה מתמדת בשימוש בנשק חם. באותה שנה היו בישראל 9,216 אירועי ירי; החשודים ב-94% מהם היו ערבים. רק ב-5% מן המקרים הוגשו כתבי אישום, לעומת ב-15% ממקרי הירי ביתר האוכלוסייה. מספר הקורבנות הערבים בעבירות גוף עמד על 15,097, שיא של שש שנים.

משנת 2016 חלה עלייה של 17% במספר החשודים הערבים בעבירות נגד גוף - 30% מכלל החשודים. מספר הקורבנות הערבים של עבירות אלימות בנשק חם הוכפל בתוך שש שנים ועמד על 55% מכלל הקורבנות. בשאר האוכלוסייה חלה ירידה עקיבה וחדה של 76% במספר העדים המאוימים משנת 2017 ועד אמצע שנת 2020, ואילו בחברה הערבית חלה עלייה של 44% במספרם. המשטרה אומרת שיש להעביר אותם לרשות להגנת עדים, וזו משיבה שאין לה תקציב לכך ולכן היא קולטת רק את העדים המאוימים ביותר.

למשטרה אין אומדן בדבר היקף האמל"ח הבלתי חוקי המוחזק בישראל בכלל ובחברה הערבית בפרט. הנשק מגיע לחברה הערבית מארבעה מקורות עיקריים: גניבות מצה"ל, הברחות מירדן, ייצור בשטחי יהודה ושומרון וייבוא חלקי נשק וכלים דמויי נשק. רבים מכלים אלה מוסבים לכלי נשק בישראל או ביהודה ושומרון. עוד אמל"ח מגיע מגניבות מבתים ומכלי רכב.

כמות תפיסות המשטרה של הנשק שמקורו בצה"ל עולה בהרבה על כמות הנשק המדווח בצה"ל כגנוב. מצ"ח (המשטרה הצבאית החוקרת) מודה, כי סוגיית השימוש בנשק והדיווח על שימוש זה לוקה בחסר, אין בקרה בזמן האימונים על היקף התחמושת או הרימונים שבהם השתמשו הכוחות בפועל, וצה"ל עדיין אינו מתמודד התמודדות מיטבית עם סוגיית חלקי נשק.

פעולות המשטרה לתפיסות נשק בלתי חוקי לא הביאו לבלימת מגמת ההתרחבות של הפשיעה בחברה הערבית בכלי נשק או אפילו לצמצומה של מגמה זו. במבצעי איסוף אמל"ח ארציים שערכה המשטרה בשנים 2017 ו-2019 נאספו ביישובי החברה הערבית 15 ו-19 כלי נשק.

כאמור, חלק מהנשק מוברח דרך גבול ירדן; המשטרה לא הקימה יחידה מבצעית ייעודית לטיפול בהברחות אלו, למרות שעמדה בעצמה על הקושי בטיפול בנושא בהעדר יחידה כזאת. הבידוק לאיתור הברחת כלי נשק המתבצע במעברים מיהודה ושומרון לישראל הוא מדגמי ואקראי, ללא הכוונה מודיעינית, ולכן נתפסים שם כלי נשק מועטים בלבד. בשולי הדברים מציין אנגלמן, כי המשטרה והמשרד לביטחון פנים לא נערכו להתמודדות עם ייצור נשק במדפסות תלת-מימד.

בדצמבר 2015 החליטה הממשלה על תוכנית חומש לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים, ובאפריל 2016 הוטל של משרדי האוצר וביטחון הפנים להכין תוכנית חומש לקידום הביטחון האישי במגזר הערבי, כולל הקמת תחנות משטרה, חיזוק תחנות קיימות וגיוס 2,600 שוטרים. לתוכנית הוקצבו 1.27 מיליארד שקל, אך בפועל ניתנו רק 44% מסכום זה. התוכנית קבעה שיש להקים 11 תחנות ועשר נקודות; בפועל הוקמו שמונה תחנות וחמש נקודות, ששלוש מתוכן החליפו תחנות שלא נבנו.

ארבע מבין שמונה התחנות אוישו בשוטרים שנגרעו מתחנות אחרות, וכך למשל העברת שוטרים מנצרת לכפר כנא הביאה לעלייה ניכרת באירועי הירי בנצרת. המשטרה לא אימצה תפיסה כוללת בנוגע למודל השיטור בחברה הערבית ולהכשרות הנדרשות לפעילות בחברה זו. על-אף הגיוסים הרבים שנעשו בשנים האחרונות, שיעור השוטרים המוסלמים עלה מ-2.6% ל-3.4% בלבד.

אנגלמן מסכם: "לצד פעילות המשטרה נדרשת פעילות בתחומי עיסוקם של משרדי ממשלה שונים, בין היתר, במישורים החברתי-כלכלי, הקהילתי והחינוכי ובתחום הרווחה, וכן יש צורך בחיזוק שיתוף הפעולה הבין-משרדי. נוסף על כך, יש הכרח בהתגייסות של גורמים משפיעים בחברה הערבית (ראשי רשויות, אנשי דת ועוד) לחיזוק שיתוף הפעולה בין בני החברה הערבית ומנהיגיה לבין המשטרה לקידום המהלכים הנדרשים לטיפול בפשיעה. העדר שיתוף פעולה כזה הוא חסם לקידום פעולות אפקטיביות בנושא".