נחמן שמואל כהן, שהיה עד ראייה לאסון בקבר רשב"י במירון בל"ג בעומר האחרון ומראשוני המטפלים בפצועים ובהרוגים, העיד בפני ועדת החקירה הממלכתית וסיפר כי הוא עצמו כמעט ונסחף בגלי האדם שבהם מצאו עשרות בני אדם את מותם.

"עמדתי ליד התזמורת והרגשתי דוחק שלא היה מעולם. זה היה כמו גלים שסחבו אותך ממקום למקום. אמרתי שאחכה כמה דקות שהאדמו"ר מדליק. הרגשתי שאני מתחיל לאבד את הנשימה. החלטתי לרדת למטה. באיזשהו שלב הרגשתי שאני מאבד את הנשימה לגמרי והתחלתי לצעוק. בירידה, שנייה לפני שמתחילה הירידה ממתכת, אני רואה אנשים מתחילים להימחץ על הקיר. אני רואה ילד שאבד לאבא שלו ואני מנסה להציל אותו. כל כמה שניות אני מרגיש גל מאחור שדוחף אותנו עוד קצת ועוד קצת. אנשים שם צעקו שמע ישראל", סיפר.

כהן הוסיף שכשהרגיש שהוא כמעט ונופל - החזיק באדם שנפל וכשהרימו את אותו אדם שנפל - גם הרימו אותו. "ראיתי פרצופים על הרצפה שוכבים ואנשים עולים עליהם. באותו שלב לא היו שם שוטרים, ולא מחסום. ראיתי את זה והבנתי מייד שזה הולך להיות אסון. ראיתי אנשים שוכבים ופרצופים על הרצפה ומעליהם עוד קצת ועוד קצת".

עוד סיפר כהן כי היה אמור להתחיל באחת בלילה משמרת כחובש בחפ"ק של איחוד הצלה ולכן החזיק בידו כשירד בגלי האנשים את השקית עם אפוד החובש ביד. "הורדתי את החליפה ולבשתי את האפוד ורצתי לביתן הקטן של איחוד הצלה שהיה ליד. היו שם כמה שוטרים וצעקתי שם "אר"ן, אר"ן" [אירוע רב נפגעים, א.ו.] ושצריך לפנות אנשים. שנייה לפני כן ניסיתי לדווח במכשיר הקשר האישי ובטלפון ולא הייתה קליטה גם בקשר וגם בטלפון. השוטרים הגיעו מייד וניסינו למשוך אנשים ולשלוף אותם. זה לא הצליח. אחד האנשים שאני מכיר מבית הכנסת התחיל להחליף צבעים ולהתחנן שאמשוך אותו. לצערנו הוא נהרג שם", סיפר.

עוד תיאר כיצד כל אותו הזמן הוא רואה עוד ועוד אנשים שמגיעים והערמה הופכת לגדולה יותר ממני. "עברתי כמו מטורף מאחד לאחד וניסיתי למשוך. כשלא הצלחתי עברתי לשני. אחרי כמה דקות הגיעו עוד כמה שוטרים ועוד שני חובשים. אחד השוטרים ניסה לעלות על הפח שהיה ליד המדרגות ולחלץ אנשים. הוא קלט שאם נפרק את הפח נוכל לחלץ עוד אנשים. התחלנו לשלוף אנשים מלמעלה - מהפינה - כי מהמדרגות היה לא אפשרי. תוך כדי שאני מוציא משם אנשים אני רואה שמתחילה עוד ערימה בסוף הירידה בגשר. חשבתי שיש ערימה רק במדרגות, אבל אחרי שפירקנו את הפח ראינו שיש עוד ערימה של אנשים. ניסינו לשלוף עוד אדם ועוד אדם. מי שהצלחנו להוציא התחלנו החייאות ואני רואה שמכסים עוד אחד ועוד אחד. כבר לא היה מקום", אמר.

כהן סיפר שבאותו שלב ראה קצינת משטרה מדברת בטלפון. "רצתי אליה ואמרתי לה שאנשים עוד יורדים ושצריך לעצור את האנשים מלהמשיך לרדת, ושצריך לעצור את המוזיקה.

עוד סיפר שבחפ"ק של איחוד הצלה שהיה מרוחק מאזור האסון לא ידעו מה קורה ולא הבינו שמדובר באירוע רב נפגעים. "התחלנו לעשות החייאות באנשים ולטפל. אנשים התפרקו שם. אני צעקתי וצרחתי, וניסיתי לברוח ואז חזרתי לשם. הייתי בסערת רגשות. הייתי שם 40 דקות וכשהתחילו להעמיס פצועים על האלונקות תפסתי את האלונקה ורצתי איתה לחפ"ק של איחוד הצלה. החובשים שם לא ידעו שקורה משהו. רצתי לאיפה שמחלקים את הציוד ראיתי שהחובש עושה רישום של האלונקות שיוצאות. צעקתי לו שזה לא הזמן לרישום כי יש שם אר"ן ושצריך להריץ למעלה כמה שיותר אלונקות".

עוד סיפר שכשחזר לאזור האסון בפעם השנייה הרגיש שהוא לא מסוגל יותר לטפל. "התחלתי לעשות החייאה במישהו ויצא לו דם מהפה. הרגשתי שאני מאבד את השפיות וביקשתי מחבר שלי שייתן לי הוראות ואני אבצע. כל הזמן חשבתי על הדוד שלי [שהיה איתו ונעלם בגלי האדם שהיו מוקדם יותר, א.ו.]. ראיתי את דוד שלי שוכב פצוע. אני מנסה לדבר איתו והוא מעורפל הכרה לגמרי. מאוד נלחצתי ופיניתי אותו באלונקה עד לחפ"ק ושם היה פראמדיק שאיבחן שהוא פצוע קל. בראש ספרתי כל הזמן כמה מתים ראיתי. אחרי 40 דקות ספרתי בין 15 ל-20. לא את כולם ראיתי מכוסים, אבל ראיתי אותם במצב שידעתי שהם לא יוכלו לצאת מזה", סיפר.

לדבריו, בעת פינוי הפצועים לבית החולים קיבלו הנחיה לפנות ממירון לכיוון צומת חנניה לצורך עלייה לצפת, במקום לנסוע לבית החולים בציר המהיר - בכיוון עין זיתים ומשם לבית החולים זיו בצפת. "במקום נסיעה קצרה נסענו 50 דקות לבית החולים. אומנם אני הייתי עם פצועים קל, אבל זה היה עיכוב".

השופטת נאור שאלה את כהן בן כמה הוא וכשהשיב שהוא בן 22 ציינה כי מדובר בחוויה קשה לכל החיים. עוד שאלה האם הוא קיבל טיפול נפשי מאז האסון והאם בארגון איחוד הצלה דאגו לו מהבחינה הזאת. כשאמר שהסתובב אחרי האסון עם תחושה שלפיה לא עשה מספיק, השיבה נאור: "עשית הרבה".

כהן סיפר על הקושי שאיתו התמודד בחזרה לעבודה כמלמד לילדים בכיתה א' בחדר ותיאר כיצד ביום הראשון שבו חזר לעבודה התפרץ בבכי וברח מן הכיתה. לדבריו, יצר קשר עם פסיכולוג והוא תמך בו והציל אותו נפשית.

בסיום עדותו ביקש כהן להדגיש כי המשטרה לא הייתה אשמה בדוחק שנוצר בירידה, וכי לא הוצב במקום מחסום שגרם לדוחק. "היו דיבורים שזו אשמת המשטרה ושהיה במקום מחסום. לא היה שם מחסום. התחילו להשמיץ שוטרים ואפילו אני קיבלתי טלפונים שיש לי דם על הידיים ושאני שותף לפשע של המשטרה שחסמה את השביל. כל זה עד שערוץ 12 פרסם סרטון אחרי כמה ימים שהוכיח שלא היה שם מחסום. לאנשים קשה לפעמים לקבל שקרה משהו קשה והם מחפשים אשמים", אמר.