1. בסדרות משטרה טלוויזיוניות רואים לעיתים מצבים בהם שני נאשמים עומדים לדין יחדיו, וכל אחד מהם מאשים את האחר בעבירה המיוחסת לשניהם. התוצאה עלולה להיות ששניהם יזוכו בשל ספק סביר - ואם נאמין לתסריטאים, ייתכן שזו הייתה כוונתם מראש של שני העבריינים. מבלי לייחס כוונות פליליות לאיש, אחרי שלושה ימים של עדויות בוועדת נאור - זו עלולה להיות התוצאה גם כאן: הברדק כל כך גדול, עד שיהיה קשה לקבוע מי באמת אחראי ובאיזו מידה.

אז ככה: המרכז למקומות הקדושים מחזיק את כל התקציב של אתר מירון ומנהל את אירועי ל"ג בעומר, אבל לא את התחזוקה והבטיחות השוטפות. ועדת החמישה אחראית רשמית לשתי החלקות המרכזיות של האתר ולתפעולו 364 ימים בשנה - אבל לא למה שמתרחש מסביבו ולא לאירועי ל"ג בעומר. המשטרה אחראית על שלום הציבור, אבל אין כללים ברורים לניהול אירועי דת המוניים. קבוצות חרדיות קיצוניות עושות באתר ככל העולה על רוחן, ולא ממש מזיז להן מה אומרת המדינה ומה תחליט ועדת החקירה.

גם בתוך ועדת החמישה, שנועדה לפתור את המחלוקות האין-סופיות על האתר, אין הרמוניה: יש שני אשכנזים ושני ספרדים (אותה חלוקה עדתית, שלא לומר גזענית, המאפיינת את חיי הדת במדינת היהודים), יש ארבעה נציגים חרדיים ונציג אחד של המדינה, המנכ"ל אינו יכול כמעט לזוז ואין לו אפילו גישה למידע על חשבון הבנק שלה. הרב אפרים פרויליך, חבר הוועדה, לא הרגיש כנראה בסתירה שבדבריו כאשר מצד אחד טען שמדי שנה כמעט התרחש אסון במירון, ומצד שני התגאה ברקורד הנקי של הוועדה בתחום תביעות הנזיקין וטען שהיא מצליחה בתפקידה ולכן צריך להפקיד את האתר בידיה הבלעדיות.

הברדק הזה עוד יותר קיצוני מאשר אנחנו רגילים לראות במדינת ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" שלנו (ראו את הבדיקות הסרולוגיות וחוסר ההיגיון בהנחיות הקורונה כדוגמה הכי עכשווית). אולי זה קשור לכך שמדובר בסופו של דבר באתר חרדי שמנוהל בידי חרדים. בלי אמירה שיפוטית ובלי כוונה לפגוע, במגזר הזה לא תמיד שוררים כללי ניהול והתנהגות המתאימים למדינה מערבית מתקדמת במאה ה-21. השמרנות הטבעית והעוינות לציונות באות לידי ביטוי גם כאן, ולכך יש לצרף את ההרגל הגלותי להתייחס בחשדנות לשלטונות ולנסות לעבוד עליהם. האם התוצאות הקטלניות ישנו תפיסות אלו? קשה להניח, ודאי כאשר מדובר בטווח המיידי ובדרגי ההנהגה. ראו כיצד הח"כים החרדיים התנגדו בכל כוחם להקמת ועדת נאור.

2. ההתקפה של הרב פרויליך על האדמו"רים אולי נשמעה מוזרה למי שאינו מכיר את המגזר החרדי. ככלות הכל, פעיל חרדי מרכזי מירושלים מדבר בלגלוג בלתי מוסתר על ה"אדמור"ים שמשחקים שעה-פלוס עם צמר הגפן" ועל כך שמוטב שהאדמו"ר יתבודד בחדרו וידבר עם המלאכים, ואז ייצא אל חסידיו להדלקה קצרה. למעשה, גם זה הולך מאות שנים אחורה. הרב פרויליך הוא איש בריסק - אחד ממעוזי המתנגדים לחסידות, מבית מדרשו של הגר"א מווילנה. והיה עוד משהו מאותו סוג: טענתו של הרב פרויליך לפיה במשך 11 שנותיו בוועדה הוא אינו מצליח להיפגש עם אריה דרעי - השר החרדי הבכיר ביותר ומי שהיה שר הפנים ברוב השנים הללו. למה? לשיטתו: כי אנחנו לא גורם פוליטי וש"ס למעשה אינה מעורבת בוועדה. שני ביטויים קטנים וסמליים ליריבויות שעודן חוצות את המגזר הזה, ומסייעות להבין כיצד נוצרה האווירה שהובילה לאסון מירון.

3. אם להאמין לרב פרויליך ולמנכ"ל הוועדה, אבי פריינד, הבעיה הכי גדולה במירון היא אנשי תולדות אהרון. וזה מוזר, בלשון המעטה. מדובר בקבוצה חרדית קיצונית, אולי צעקנית אך לבטח שולית, שאין לה נציגות במוסדות המדינה (אם היא בכלל מכירה בה). על-פי עדויותיהם, ההדלקה הגדולה של חסידות זו היא שיוצרת את התקהלויות הענק ואת הצפיפות שהשנה הסתיימה ב-45 הרוגים. כל הנסיונות להזיז את אנשי תולדות אהרון מקרבת הקבר למתחם סמוך ונרחב יותר, עלו בתוהו - כולל מול המשטרה והמשרד לשירותי דת שסירבו לגבות את ועדת החמישה.

יהיה צורך לשמוע את גרסת המשטרה והמשרד לטענות אלו, שכאמור - על פניו מעוררות תהיות קשות. מהיכן יש לקבוצה הזאת כוח שכזה? הרב פרויליך הטיל את האחריות לעבר מנכ"ל נתיבי ישראל לשעבר והמורשע בשחיתות בהווה, אלכס ויז'ניצר, אך לא ידע לומר מה הסיפור מעבר להפרחת החשד שיש איזשהו קשר ביניהם. וזה מוזר: מה למהנדס יליד אוקראינה המקורב לאביגדור ליברמן ולקבוצה חרדית כה קיצונית? לא סביר להניח שוויז'ניצר יוזמן להעיד - הסיפורים הנוגעים אליו הולכים כמה שנים אחורה, ומרים נאור ביקשה שוב ושוב מהעדים שלא להתפרס יותר מדי. אולי עדים אחרים יוכלו לשפוך אור על הטענות הללו, על מידת דיוקן ועל מה שעומד מאחוריהן.

4. אחרי שנשמעו כמה עדויות של אנשים שהיו אמורים לשאת באחריות דה-יורה כזו או אחרת לתפעול התקין והבטוח של הילולת מירון, התפנתה ועדת נאור להקשיב למי שנאלץ בעל כורחו לשאת באחריות דה-פקטו בעת האסון. החובש נחמן שמואל כהן, צעיר בן 22 בסך-הכל שעובד למחייתו כמחנך כיתה א', תיאר לחברי הוועדה באופן רהוט ומסודר את השתלשלות האירועים כפי שחווה אותם באותו לילה. מהרגע שבו התחיל להרגיש את גלי האדם ואת הדוחק, דרך תיאור הטיפול הכמעט-נואש בלכודים ועד לתיאור מצוקתו הנפשית בעקבות המחזות הקשים שראה.

בכל הנוגע לענייני רוחב - מה שבלט בעדותו של כהן היה הנתק שתיאר בהעברת המידע מאזור האסון לגורמי ההצלה והביטחון המרוחקים יותר. על-פי העדות, בזמן שפינו אנשים עוד התנגנה מוזיקה למעלה, שוטרים שהיו באזור לא הבחינו במה שקורה (מה שאומר שלא זיהו כנראה במשטרה את המדרגות כנקודת תורפה אפשרית), וגם בחפ"ק של איחוד הצלה אנשים היו בענייניהם ולא הבינו שמדובר באירוע רב נפגעים. לזה אפשר להוסיף את עדותו לפיה שוטר לא אִפשר לאמבולנס שבו פינה פצועים (קל) לפנות שמאלה ממירון לצפת, והצריך אותם לנסוע דרך צומת חנניה ולמעשה לעשות עיקוף של 50 דקות עד לבית החולים זיו.

הייתה זו עדות מסוג שונה לגמרי מאלו שנשמעו לפניה. עדות מרגשת ומצמררת במידה לא מבוטלת. לקראת סופה שאלה נאור את כהן בן כמה הוא, ולמשמע תשובתו ציינה שמדובר בחוויה קשה לכל החיים. היא שאלה האם קיבל טיפול נפשי מאז האסון והאם בארגון איחוד הצלה דאגו לו מהבחינה הזאת. כשאמר שהסתובב אחרי האסון עם תחושה שלפיה לא עשה מספיק, השיבה נאור, שניכר בהחלט היה שהתרשמה מהעד: "עשית הרבה".