בית משפט השלום בירושלים קיבל את תביעת הפינוי שהגישה נחלת שמעון ובית המשפט המחוזי דחה את ערעוריהם של הדיירים. השופטים יצחק עמית ודפנה ברק-ארז החליטו (בניגוד לעמדת השופט נעם סולברג) להעניק להם רשות ערעור בגלגול שלישי וקיבלו חלקית את הערעור.

שלושת השופטים אומרים, כי נקודת המוצא לדיון היא הכרה בזכות הבעלות הרשומה של הוועדים היהודיים ונחלת שמעון שבאה בנעליהם. עם זאת, הם נחלקו בשאלת זכויותיהם של המחזיקים בנכסים. לדברי ברק-ארז, יש לראותם כבעלי רישיון בלתי הדיר להוסיף ולהתגורר בנכסים.

ברק-ארז מסבירה, כי מורכבותו של המקרה נובעת מכך שחוק הסדרי משפט ומינהל משנת 1970, שהורה על השבת זכויות בנכסים למי שהיו בעליהם לפני מלחמת העצמאות, שותק לגבי זכויותיהם של מי שישבו בפועל בנכסים ורכשו בהם זכויות. למרות שהליכים משפטיים קודמים נדרשו למעמדם של המחזיקים כ"דיירים מוגנים", הם לא יצרו "מעשה בית דין" לעניין ההבחנה בין דיירות מוגנת לבין אחיזה ברישיון. זאת, מאחר שבשל נימוקים משפטיים - המחזיקים לא יכלו לערער על הקביעה בעניין הדיירות המוגנת במסגרת ההתדיינות המקורית מול הוועדים היהודיים. לדעת ברק-ארז, הרישיון הוא הביטוי המשפטי המשקף את הזכויות שבהן אוחזים המחזיקים מכוח ההסכמים עימם מתוך מגמה להקנות זכות נמשכת, וכאשר תשלום מלוא התמורה הושלם כבר בתקופה הירדנית.

עמית סבור, כי קיים במקרה זה "מעשה בית דין" לעניין הדיירות המוגנת, אך מדובר בזכות דיירות מוגנת העומדת בצל הליכי הסדר, על-רקע העסקות שנעשו בתקופה הירדנית. בהתאם לחוזים שבין הדיירים לבין ממשלת ירדן, הם היו אמורים לשלם דמי שכירות סמליים של חצי דינר לשנה בלבד, ולכאורה ניתן היה לשכלל זכות שכירות זו לבעלות ב"נקיפת אצבע". במסגרת הליכי הסדר מקרקעין, זכותם זו של הדיירים ראויה להיבחן אל מול זכות הבעלות המקורית שהועברה אל חברת נחלת שמעון. על כן, יש לאפשר למשפחות להוסיף ולהתגורר בנכסים תמורת תשלום דמי שכירות מופחתים, וזאת עד להשלמת הליכי ההסדר במקום, שאז תוכרע באופן סופי שאלת הזכויות במקרקעין. ברק-ארז הצטרפה למסקנתו זו של עמית.


סולברג אומר בדעת היחיד, כי לא היה מקום לכך שבית המשפט יטען מיוזמתו עבור הדיירים, כי הם בני-רשות במקרקעין, שכן טענה זו לא הועלתה על-ידי אף אחד הצדדים בהליך זה, ואף לא נשמעה בעשרות ההליכים הקודמים שעסקו במתחם מפי המחזיקים בנכסים. מעמדם של התושבים כדיירים מוגנים הוכרע בהליכים קודמים, וממילא קיים בעניין זה השתק פלוגתה, המונע מהם לטעון אחרת בהליך הנוכחי. לדעת סולברג, אין לראות את המבקשים כבעלי רישיון בלתי הדיר במקרקעין, המחייב צדדים שלישיים. הסכמי השכירות מהתקופה הירדנית הם ברורים: הם העניקו לדיירים זכויות שכירות אשר הפכו לזכויות דיירות מוגנת עם החלת המשפט הישראלי. הדיירים הפרו את חובותיהם כדיירים מוגנים, ולכן בצדק הורו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לפנות אותם.

את הדיירים ייצגו עוה"ד סאלח אבו-חוסיין וסאמי ארשיד, ואת נחלת שמעון - עוה"ד אילן שמר ו יובל גרייבסקי.