"ההליך הפלילי אשר בא לסיומו במסגרתו של ערעור זה אינו
אלא תקלה רבתי, שלדאבוני לא היה בידינו לתקנהּ... הנני סבור כי ההליך הפלילי שהתנהל, כפי שהתנהל, בעניינו של המערער היה
שגוי מתחילתו ועד סופו". זוהי ביקורתו החריגה במיוחד של שופט בית המשפט העליון,
אלכס שטיין, הן על פרקליטות מחוז ירושלים והן על בית המשפט המחוזי בעיר, בעניינו של השודד נחמן בכר. שטיין אף אומר, שוב בצורה נדירה מאוד, כי הוא נאלץ בעל כורחו להסכים להקלה נוספת בעונש, בשל עמדתה של הפרקליטות.
השופטת דפנה ברק-ארז, אשר כתבה (26.7.23) את חוות הדעת העיקרית בהחלטה פה אחד להקל בעונשו של בכר, הסתייגה מביקורתו של שטיין. השופט
דוד מינץ הצטרף למסקנה הסופית בלא להביע דעה נוספת. בכר ביצע (יחד עם אדם נוסף) שלושה מעשי שוד בלילה אחד כלפי עוברי אורח, לטענתו - בהשפעת אלכוהול. בית המשפט המחוזי (השופטת חנה לומפ) גזרה עליו שנת מאסר בפועל, אך העליון קיבל את ערעורו והפחית את העונש לתשעה חודשי עבודות שירות.
ברק-ארז מנמקת את ההקלה בכך שבעת ביצוע העבירות היה בכר בן 19.5, מעידתו הייתה חד-פעמית, הוא הודה מיד כאשר נעצר, שיתף פעולה בצורה מלאה ומרשימה בהליך הטיפולי והשיקומי, הוא הביע חרטה עמוקה, ושירות המבחן הזהיר שמאסר בפועל יפגע בשיקומו. ברק-ארז מעירה, כי העונש שגזרה לומפ היה "לא בשר ולא חלב" (כלשונה): הכרה בכך שאין למצות עימו את הדין, אך סכנה לקטיעת הליך השיקום.
שטיין אומר כי היה מקום להעמיד לדין את בכר על עבירת שוד בחבורה, שהעונש המירבי עליה הוא 20 שנות מאסר, ולא על עבירת השוד הרגילה, שהעונש המירבי עליה הוא 14 שנות מאסר. לומפ צריכה הייתה להתייחס לשלושת מעשי השוד כשלוש עבירות נפרדות ולא כל אחת; "בהליכי מתן גזר הדין, זעקת השיקום של המערער נשמעה במלוא
עוצמתה, ואילו שלושת קורבנותיו היו, במקרה הטוב, לשחקני רקע, ותו לא"; העונש שהטילה לומפ היה "קל בצורה מפליגה"; והפרקליטות הסכימה בעליון להקלה נוספת בעונש.
להגביר את הביטחון האישי
גם מנקודת המוצא השגויה של לומפ לפיה מדובר במעשה אחד, מדגיש שטיין, הוא עצמו היה גוזר לפחות 30 חודשי מאסר. "אדם מן היישוב צריך להתהלך ברשות הרבים בביטחון מלא ומבלי לחשוש שיכוהו וישדדוהו. מעשיהם החמורים של המערער וחבורתו פגעו בביטחון זה, לצד הפגיעה הקשה בשלושה קורבנות. במקרים חמורים כדוגמת זה שלפנינו, אין אפוא מקום להטות אוזן קשבת לבקשות שיקום.
"עלינו להעמיד בראש מעייננו את הצורך האקוטי להגביר את ביטחונם האישי של תושבי המדינה ואורחיה על-ידי הרחקת עבריינים מסוכנים מהמרחב הציבורי לתקופות ממושכות. כמו-כן חובה עלינו להבטיח כי עונשו של העבריין ירתיע עבריינים פוטנציאליים וישקם את ערכו המוסרי של קורבן העבירה כאדם בן-חורין, אחרי שהעבריין שלל ערך זה ממנו, או הפחיתו, על-ידי מעשה אלים ופוגעני", מוסיף שטיין.
"דא עקא, את הנעשה לא ניתן לתקן. עמדתה הנוכחית של פרקליטות המדינה מובנת לי, והיא אינה משאירה בידינו ברירה זולת קבלת הערעור, כאמור בפסק דינה של חברתי, השופטת ברק-ארז. לא נותר לי אלא לשוב ולהדגיש כי העונש הקל לו זכה המערער הוא בגדר זכייה מהפקר ותוצאה של תקלה רבתי. תקלה זו, אין בה כדי ליצור תקדים מכל סוג שהוא בענייני ענישה. לסיום, ברצוני להביע תקווה שתקלות כאלה לא תקרנה בעתיד. לבי עם הקורבנות, ואני מצר על כך שקצרה ידי מלקיים את זכויותיהם".
ברק-ארז משיבה לשטיין באומרה: "הייתי נזהרת מלקבוע כי היה מקום לייחס למערער עבירות חמורות יותר מאלה שנכללו בכתב האישום, מבלי ששמענו בעניין זה את טעמיה של הפרקליטות לכך, וכל זאת בתיק שבו לא נוהל הליך הוכחות. כמו-כן, דעתי נוטה לכך שמדובר במקרה זה באירוע אחד", כפי שפסקה בעבר במקרה דומה. היא מוסיפה:
"במישור המעשי, אין לומר שנפגעי העבירה לא היו נגד עיניו
של בית המשפט המחוזי, וזאת כאשר נזקיהם פורטו בגזר הדין ואף הוגשה הצהרה של נפגע העבירה. אני שותפה לאמפתיה שיש לחוש כלפי נפגעי עבירה – בכלל ובמקרה זה בפרט, אך אינני סבורה שמתן משקל לשיקולי שיקום במקרה בעל אופי חריג מבטא התנכרות כלפיהם. מדיניות ענישה מחמירה כלפי עבירות שוד, יכולה לדור, לשיטתי,
בכפיפה אחת עם הקלה במקרים חריגים המצדיקים זאת מטעמי שיקום". את בכר ייצג עו"ד עדי בוקר, ואת המדינה - עו"ד מסעד מסעד.
