שורד השואה פרץ סבח: "הסתתרתי שלושה ימים בממ"ד לבד"

שורד השואה מיכאל קופרשטיין, סבו של בר שנחטף לעזה מהמסיבה ברעים: עברתי את השואה הגדולה ביותר שהייתה. בוקר אחד מוקדם שמענו פיצוצים בעיר שבה חייתי במולדובה. הבניין התחיל ליפול ואמא הצילה אותי. עלינו לרכבת ולאחר כמה ק"מ המטוסים פיצצו את הרכבת ורוב היושבים נהרגו. הצלחנו לברוח ורצנו ליער. אימא לא הספיקה לקחת מים ואוכל, דפקנו בדלתות של אנשים שגרים בדרך והם סגרו את הדלתות בפנינו ואיימו עלינו שהם יקראו לצבא. ככה הסתובבנו במשך שבועות. אכלנו את מה שמצאנו על האדמה. סבלתי מקור, רעב וצמא. ב-1943, כשהצבא האדום הצליח לשחרר את סטלינגרד, אספו את הילדים ושלחו אותנו לסביר. שנה וחצי לא ראיתי את אימא שלי. חזרנו לצ'רנוביל. את אבא שלי לא ראיתי 10 שנים, לא ידענו מה איתו ואיפה הוא. הסתבר שהוא ישב בכלא 10 שנים בכלא הסובייטי רק בגלל שהוא נפל בשבי הגרמני בזמן המלחמה.

מיכאל ביקש להתייחס גם לסיפורו של נכדו בר: הנכד שלי מצוין, חברמן. שירת בצבא ונותר לו חודש להשתחרר מהצבא. הוא אבטח את המסיבה. בשש וחצי, אשתי ביקשה לדבר איתו. הוא ענה ואמר שהכל בסדר. אבל הסבתא שומעת שמישהו לידו צועק שיש רקטות שנופלות עליהם והשיחה נותקה. ומאז לא הצלחנו להשיג אותו. הבת שלנו חיפשה אותו בכל בתי החולים, התקשרנו לצבא ולמשטרה שלא עזרו לנו. לא רצו להראות לנו את הסרטונים והתמונות שהופצו שרואים אותו קשור והוא צועק את השם שלו. את הסרטונים האלה לא קיבלנו מהצבא אלא מהטלגרם. הוא עבד כדי לסייע לפרנס את המשפחה ואת האחים שלו. אנחנו לוחצים ומבקשים לשחרר אותו, אבל אין מידע עליו. חבר של בר אמר לו לברוח, אבל בר היה חובש ובחר להישאר ולטפל בפצועים במסיבה. הספיק לפנות שלוש פעמים פצועים למושב פטיש עד שניתפס.

השורד פרץ סבח נולד בשנת 1937 באלג'יר, שם סבל מהצקות של המוסלמים המקומיים ומרעב ששרר באותה התקופה. ב-7.10 היה בביתו בשדי אברהם. מתחילת המלחמה הוא מפונה מביתו.

פרץ סבח שיפר בוועדה בכנסת: "אני זוכר בעיקר את תחושת הרעב כילד. נאלצנו לחלוק ביננו את מעט האוכל שהיה. כשהייתי בן 6, נחתו בנות הברית באלג'יריה והצילו אותנו מהגרמנים. בשבעה באוקטובר חוויתי טראומה עצומה, זה היה שואה עבורי. חשתי תחושת פחד וחוסר וודאות. בשבת ההיא בבוקר התעוררתי לרעש של הפצצות וירי, לא היה חשמל ולא יכולתי להתקשר כדי לברר מה קורה. נעלתי באמצעות מוט את דלת הממד. ככה הייתי במשך יומיים, ללא חשמל וללא תקשורת. הייתי עם מעט אוכל ומים. עד שבזכות המשפחה שלי הגיעו אליי כוחות הביטחון לשחרר אותי לרכב חילוץ. לא הספקתי לקחת שום דבר איתי".

שורד השואה שלמה כהן נולד בשנת 1934 בטרנסילבניה שברומניה. בתחילת המלחמה הוברח יחד עם אחיותיו לבית יתומים בבודפשט, ולאחר מכן נלקח לגטו ואביו נשלח למחנה עבודה. את האב פגשו רק כאשר עלה לארץ. מתקופתו כקצין בצבא שלמה גר בנגב המערבי, ובעברו היה אחראי ביטחון של אזור רחב של ישובים בעוטף.

שלמה כהן גר בעמי עוז שבעוטף עזה ומפונה מביתו: הסתתרנו בבית יתומים יהודי. הגרמנים הרגו את אימא שלי מיד לאחר שילדה תינוק. הסתתרנו בבית יתומים בנפרד מהאחיות שלי. הגרמנים פלשו לשם ושלחו אותנו לגטו. משם הובלנו יום אחד לנהר הדנובה. קילומטרים שלמים של יהודים. במשך יום שלם הם ירו בקבוצות של 20 יהודים בכל פעם לתוך הנהר. כשהגיע תורי ותור האחיות שלי, החזקתי בידיים שלהן והן בכו. פתאום שמענו שצועקים לחזור חזרה לגטו. בדרך חזרה מטוס רוסי הטיל פצצה, ניצלתי את המצב וברחתי עם האחיות שלי חזרה לבית יתומים. כשנגמרה המלחמה עליתי לארץ."

על מתקפת ה-7 באוקטובר סיפר: "באוקטובר נשארתי לבדי ביישוב עם אקדח טעון, אין לי מקלט או ממ"ד. ירדתי יותר מ-17 קילו. פוניתי למלון באילת רק לאחר שבועיים ומשם הגעתי לבית אבות בבאר שבע. מצפים לימים טובים יותר שנוכל לחזור לביתנו."