בג"ץ פסל את מינוי השופט בדימוס בן-חמו לליווי חקירת שדה תימן

בג"ץ פסל (3.12.25) את מינויו של השופט בדימוס יוסף בן-חמו לליווי חקירת פרשת שדה תימן, עליו החליט שר המשפטים, יריב לוין. בג"ץ לא קבע מי ילווה את החקירה וההחלטה עוברת שוב לידיו של לוין, לאחר שבג"ץ כבר פסל את מינויו של נציב תלונות הציבור על שופטים, אשר קולה.

הנימוק של הנשיא יצחק עמית והשופטים יעל וילנר וחאלד כבוב: מאחר שבן-חמו נקלט אד-הוק לשירות המדינה לצורך ליווי החקירה, הוא אינו עומד בתנאי שנקבע בפסק הדין המקורי בפרשה, ולפיו מלווה החקירה צריך להיות עובד מדינה בכיר. השופטים מותחים ביקורת על לוין, קובעים שהוא הרחיב בצורה פסולה את מעגל המנועים מלוות את החקירה ומעלים תהיות לגבי המניעים שעמדו מאחורי מהלכיו.

לוין מינה את בן-חמו לאור המניעות של היועצת המשפטית, גלי מיארה, ובכירים נוספים בפרקליטות, שכן ייתכן שהם יידרשו להעיד בפרשת הדלפת הסרטון וטיוח ההדלפה. בג"ץ אישר לו, בצורה חריגה וראשונה מסוגה, לקבוע מי ילווה את החקירה, תוך שהוא מציב מספר תנאים ופוסל את נציב תלונות הציבור על שופטים, אשר קולה (שהחוק אוסר עליו למלא תפקידים נוספים).

לשכת עורכי הדין והתנועה לאיכות השלטון טענו בעתירותיהן, כי בן-חמו אינו עומד בתנאים שקבע בג"ץ: הוא גויס אד-הוק לשירות המדינה ואיננו עובד מדינה בכיר, הוא עסק בתחום הפלילי בצורה מועטה, הייתה לו זיקה פוליטית לליכוד והמטרה האמיתית של המינוי היא להוביל לחקירתה והדחתה של מיארה. לוין השיב, כי המינוי ראוי ועומד בקני המידה, וכי מטרת העתירות היא למנוע את גילוי האמת בפרשה.

וילנר, שכתבה את חוות הדעת העיקרית בפסק הדין הקודם, כתבה אותה גם הפעם. לדבריה, הדרישה שהמלווה יהיה עובד מדינה בכיר, היא תנאי מהותי, שנועד להקהות את הקשיים המשמעותיים הכרוכים בהתערבות דרג מיניסטריאלי בניהולה של חקירה פלילית ספציפית, בשים לב לאופיו הממלכתי והא-פוליטי של השירות הציבורי. המגבלות שנקבעו בפסק הדין המקורי הן חלק ממנו ומהוות תנאים הכרחיים להפעלת סמכותו של לוין, היא מדגישה. "נדרשת עמידה מלאה, דווקנית וקפדנית בכל התנאים והמגבלות האמורים, כתנאי למתן תוקף להחלטת השר".

וילנר מסבירה, כי כאשר אדם נקלט לשירות המדינה אך ורק לצורך מילוי תפקיד מסוים שהטיל עליו השר, מתעצם החשש שהוא ישמש כ"שלוחו" של השר לצורך מילוי התפקיד. זאת, לעומת עובד מדינה, שמכהן ממילא במשרה מסוימת בשירות הציבורי, ולצד תפקידו בשגרה מטיל עליו השר אחריות נוספת. וילנר אף אומרת כי ספק אם מינוי אד-הוק הופך את המתמנה לעובד מדינה, במנותק משאלת בכירותו.

וילנר מוסיפה, כי כאשר המועמד נבחר מחוץ לשירות הציבורי, בחירת השר מגבירה – מטבעה, ובמנותק מזהות האדם הנבחר – את החשש ששיקולים פוליטיים שאינם ממין העניין ניצבים בבסיס המינוי; זאת, בניגוד לתכלית התנאים שנקבעו בפסק הדין הקודם, ושנועדו להקהות קשיים אלו. וילנר דוחה את טענתו של לוין, לפיה לא הצליח למצוא מועמד ראוי מתוך שירות המדינה: הוראות פסק הדין הן דין, ולוין אינו מוסמך לחרוג מהוראות הדין. היא גם מזכירה את הצעת בג"ץ בדיון הקודם, לפיה הצדדים יסכימו על מינוי שופט עליון בדימוס - הסכמה שאינה צריכה לעמוד בהוראות חוק המינויים.

וילנר מוסיפה, כי עם עברו המשפטי העשיר של בן-חמו, ספק אם הוא עומד בתנאי ולפיו המלווה חייב להיות בעל ניסיון ממשי בתחום הפלילי. הוא היה שוטר ותובע משטרתי לפני 43 שנים, ו"אין חולק כי כהונתו השיפוטית המרשימה של המשיב לא התמקדה בתחום הפלילי". עם זאת, בהינתן המסקנה בדבר אי-כשירות המינוי - היא אינה קובעת מסמרות בנקודה זו.