השופטת דחתה בקשה לעדות מוקדמת - החולה נפטר והעדות אבדה

חולה סרטן הלבלב, שאושפז בבית חולים בגרמניה כשהוא במצב סופני, ביקש למסור עדות מוקדמת במסגרת תביעת פינוי שניהל נגד אחיו. בא-כוחו התריע כי ימיו ספורים וכי קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה לשמוע את עדותו בהמשך. שופטת בבית המשפט לענייני משפחה בקריות דחתה את הבקשה לגביית העדות באמצעות היוועדות חזותית, והחולה נפטר בטרם נשמעה עדותו.

נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אשר קולה, מתח (א', 1.11.26) ביקורת על התנהלות השופטת וקבע כי במקרה של מחלה סופנית נדרשת רגישות מיוחדת, וכי אין להעמיד דרישות דיוניות מעל הצורך למנוע אובדן בלתי הפיך של עדות. בהחלטתו הדגיש כי כאשר קיים חשש ממשי לחיי אדם, על בית המשפט לבחון את הבקשה מתוך הבנת הדחיפות ולא להסתפק בשיקולים הנוגעים לסדרי הדין הרגילים.

הבקשה להעיד מבית החולים בגרמניה

ההליך המשפטי עסק בתביעת פינוי שהגיש המנוח נגד אחיו. במהלך ניהול התביעה חלה התובע בסרטן הלבלב, ומצבו הידרדר עד שאושפז בבית חולים בגרמניה. לנוכח מצבו הרפואי ביקש בא-כוחו מבית המשפט לאפשר את גביית עדותו המוקדמת באמצעות היוועדות חזותית, כדי להבטיח שגרסתו תישמע ותישמר כחלק מן ההליך.

לפי התלונה שהוגשה לנציבות בידי קרוב משפחה הפועל בשם עיזבון המנוח, בא-כוחו של התובע התריע בזמן אמת כי מדובר בחולה סופני שימיו ספורים. המתלונן טען כי השופטת לא נתנה משקל מספיק לחומרת המצב הרפואי ולסכנה המיידית לאובדן העדות.

עוד נטען כי השופטת דרשה להצביע על "החמרה ממשית" במצבו הרפואי כתנאי לגביית העדות. לדברי המתלונן, דרישה זו הייתה דווקנית יתר על המידה, משום שכבר בעת הגשת הבקשה היה ברור שמדובר במחלה מסכנת חיים ובחשש ממשי שהתובע לא יוכל להעיד במועד הרגיל.

החשש התממש. התובע הלך לעולמו לפני שנגבתה עדותו, והאפשרות לשמוע את גרסתו במסגרת התביעה אבדה.

השופטת: לא הוצגה חוות דעת על סכנת מוות בתוך ימים

בתגובתה לנציבות טענה השופטת תחילה כי יש לדחות את התלונה על הסף. לדבריה, מדובר למעשה בהשגה על החלטה שיפוטית מנומקת, שהדרך לתקוף אותה היא באמצעות ערעור ולא באמצעות תלונה לנציבות. היא הוסיפה כי המתלונן עצמו אינו בעל דין בהליך המשפטי.

לגופו של עניין טענה השופטת כי הבקשות טופלו ללא שיהוי, וכי חלק מן העיכובים נגרמו בשל מחדלים של התובע, שלא שילם את האגרה כנדרש.

השופטת הסבירה כי המסמכים הרפואיים שהוצגו לה התייחסו לאשפוז מוקדם ולאי-כשירות לטיסה, אך לא כללו חוות דעת רפואית עדכנית המעידה על דחיפות של ימים ספורים. לשיטתה, לא הונחה לפניה תשתית רפואית מספקת המצדיקה חריגה מן הדרך הרגילה לשמיעת עדויות.

נימוק נוסף שהעלתה נגע לשלב שבו היה מצוי ההליך. השופטת ציינה כי ברירת המחדל היא שמיעת עדויות בנוכחות פיזית בבית המשפט, וכי גביית עדות מוקדמת בטרם התקיים קדם משפט ובטרם גובשו המחלוקות העובדתיות עלולה לפגוע בזכותו של הנתבע לקיים חקירה נגדית יעילה.

הנציב: גם החלטה שניתן לערער עליה נתונה לביקורת

קולה דחה את הטענה המקדמית שלפיה אין לנציבות סמכות לברר את התלונה. הוא קבע כי לקרוב המשפחה שפעל בשם המנוח וכחלק מעיזבונו יש מעמד להגשת התלונה.

באשר לסמכות הבירור, הבהיר הנציב כי עצם העובדה שהחלטה שיפוטית ניתנת לערעור אינה שוללת בהכרח את סמכותו לבדוק טענות הנוגעות לדרך ניהול המשפט. הוא הפנה לסעיף 17(4) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, המאפשר לברר תלונות מסוג זה.

בכך הבחין קולה בין ביקורת ערעורית על תוכן ההחלטה השיפוטית לבין בחינת האופן שבו נוהל ההליך, ובפרט מידת הרגישות שהפגינה השופטת לנוכח מצבו הרפואי של התובע והסיכון לאובדן עדותו.

החוק מאפשר לגבות עדות מוקדמת בכל שלב

לגופו של עניין דחה הנציב את הנימוקים שהציגה השופטת להימנעות מגביית העדות.

קולה הפנה לתקנה 73(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי בית המשפט רשאי להורות בכל עת על גביית עדות מוקדמת כאשר קיים "חשש סביר שלא יהיה ניתן לשמוע את העד במועד הרגיל".

הנציב הדגיש כי התקנה אינה מתנה את גביית העדות בקיום קדם משפט או בגיבוש מוקדם של כל השאלות השנויות במחלוקת. תכליתה היא למנוע מצב שבו עדות חיונית תאבד בשל נסיבות שאינן מאפשרות להמתין לשלב הרגיל של שמיעת הראיות.

לפיכך דחה קולה את עמדת השופטת שלפיה השלב המוקדם של ההליך הצדיק את דחיית הבקשה. לדבריו, דווקא החשש שלא ניתן יהיה לשמוע את העד בהמשך הוא שמצדיק שימוש בסמכות לגבות את עדותו מוקדם מן הרגיל.

הנציב קבע כי נימוקי השופטת אינם יכולים לעמוד מול לשונה הברורה של התקנה ומול תכליתה.

כשהחיים אוזלים, אין להיצמד לדקדוקי הפרוצדורה

קולה הדגיש כי כאשר בית המשפט נדרש להכריע בבקשה הנוגעת לאדם החולה במחלה סופנית, עליו לגלות רגישות מיוחדת ולהביא בחשבון את הסיכון הממשי שהעד לא יוכל למסור את עדותו בעתיד.

בהחלטתו הזכיר הנציב את העיקרון שלפיו ראוי לשופט להניח לדקדוקי ניסוח ולדרישות דיוניות כאשר החיים עצמם הולכים ואוזלים. הדברים נאמרו על-רקע נסיבות המקרה, שבו החשש שהועלה לפני בית המשפט התממש עם פטירת התובע.

לדברי קולה, אין מדובר רק בשאלה של נוחות דיונית או של העדפה בין שמיעת עדות באולם בית המשפט לבין היוועדות חזותית. כאשר אדם מצוי בסוף חייו, על בית המשפט לתת משקל מיוחד לצורך לשמר את עדותו, משום שלאחר מותו לא תהיה אפשרות לתקן את החסר.

הנציב קבע כי חובתו המובהקת של שופט היא לנהוג ברגישות מיוחדת כאשר מרחף חשש ממשי לחיי אדם. במקרה זה, ציין, החשש התממש למרבה הצער וגרם לנזק ראייתי בלתי הפיך.

ביקורת חריפה - ללא קביעה שהתלונה מוצדקת

למרות הביקורת הברורה על אופן הטיפול בבקשה, הנציב לא קבע במפורש כי התלונה נמצאה מוצדקת. בסיום החלטתו ציין כי בשים לב למכלול נסיבות העניין, בירור התלונה מוצה בדברים שפירט.

ההחלטה גם אינה כוללת המלצה לנקיטת צעדים משמעתיים נגד השופטת, ששמה לא נמסר לפרסום.

עם זאת, משמעותה חורגת מן המקרה הפרטני. היא מבהירה כי כאשר מוגשת בקשה לגביית עדות מוקדמת של אדם שמצבו הרפואי מסכן את חייו, על בית המשפט להעמיד במרכז שיקוליו את האפשרות שהעדות תאבד לצמיתות.

המקרה ממחיש את המחיר האפשרי של היצמדות נוקשה לסדרי הדין: התובע נפטר, עדותו לא נשמעה, וההליך המשפטי נותר ללא ראיה שלא ניתן עוד להשיגה.