חלקים מהמוח "נכבים" באופן זמני כאשר אנו ממצמצים, כך גילו מדענים.
צוות מדענים מאוניברסיטת לונדון קולג' גילו כי המוח "מכבה" חלקים של מערכת הראייה בכל מצמוץ. הם דיווחו, ב-Current Biology, כי הדבר מתרחש גם כשאור נכנס לעין.
התופעה מסבירה מדוע אין אנו מבחינים במצמוץ שלנו עצמנו, שלמעשה מאפשר לנו ראייה ממושכת של העולם סביבנו.
מצמוץ נמשך בין 100 ל-150 אלפיות שנייה, ובאופן אוטומטי אנו ממצמצים בין 10 ל-15 פעמים בדקה כדי ללחלח ולחמצן את הקרנית.
בזמן המצמוץ, אין כל קליטה ויזואלית ואין אור, אך אנו לא מזהים את כל מה שהופך חשוך באופן אוטומטי. נתון זה הוא שביקשו המדענים לחקור: מדוע אנו לא מבולבלים מ"איבודי הכרה" קטנים אלו.
הם השתמששו ביחידה שתוכננה במיוחד כדי להעריך את השפעות המצמוץ על המוח.
העולם מחשיך
היחידה, העשויה מסיב אופטי, מוקמה בפיהם של המתנדבים במחקר שלבשו משקפות עמידות בפני אור ושכבו בתוך מכשיר MRI (סורק תהודה מגנטי).
הסיב האופטי האיר את גלגל העין דרך גג הפה (החיך) בעזרת אור חזק - גרם לראש לזהור באדום. כלומר, האור שנפל על הרשתית נשאר קבוע גם כאשר המתנדבים מצמצו.
בדרך זו יכלו המדענים למדוד את השפעות המצמוץ על פעילות המוח באופן עצמאי, זאת אומרת ללא ההשפעה של סגירת העפעפיים כשאור נכנס לעין.
הם גילו כי המצמוץ מדכא את פעילות המוח בקליפה הוויזואלית ובאזורים אחרים של המוח - הידועים כפריאטלי ופריפונטאלי - שהם פעילים בדרך כלל כשאנשים הופכים מודעים לארועים ויזואליים או לאובייקטים בעולם שבחוץ.
במאמר שפרסמו הסבירו המדענים כי למרות שאנו מבחינים מייד אם העולם סביבנו מחשיך לפתע, במיוחד אם הדבר מתרחש כל כמה שניות, רק לעיתים נדירות אנו מודעים למצמוצים שלנו, זאת למרות שהם גורמים לירידה דומה בכמות האור הנכנסת לעין, וזה למעשה מה שמאפשר לנו ראייה ממושכת של העולם.
הדיכוי הזמני של האזורים במוח המעורבים במודעות הוויזואלית במהלך המצמוצים עשוי להיות מנגנון טבעי במטרה למנוע מהמוח להיות מודע לעפעפיים המכסים את אישון העין במהלך המצמוץ ולעולם המחשיך.