לבית המשפט השלום בת"א הוגשה תביעה של קופת תגמולים לעובדי האוניברסיטה העברית כנגד בנק ישראל על סך של יותר משני מיליון ש"ח, וזאת מכח כתב ערבות שהוציאה המדינה לאחר קריסתו של הבנק למסחר.
על-פי כתב הערבות, אמור בנק ישראל להחזיר כספים ללקוחות הבנק ע"פ שיקול דעתו ובהתאם לסייגים ספציפיים הכתובים בכתב הערבות, כאשר ברוב המקרים בנק ישראל משתמש בתיק הפירוק של הבנק למסחר ובבדיקות שנעשו על-ידי המפרקים כבסיס להפעלת שיקול דעתו בנושא כתב הערבות.
טענתה העיקרית של קופת תגמולים בכתב התביעה שהוגש באמצעות עו"ד שאול קוטלר, ועו"ד שירי ויסבלום ממשרד עורכי דין קוטלר הררי הינה כי מסקנות המפרקים אינן נסמכות על עדות בביהמ"ש אלא על בדיקה פנימית שלהם בלבד.
עוד טוענת קופת התגמולים כי "המפרקים אינם מסתמכים על ראיות מוצקות אלא פועלים על-פי "תחושת בטן" בלבד. במקרה כזה, בו בנק ישראל לא הרים את נטל הראיה, יש להחזיר לקופת תגמולים את כל כספיה בתוספת ריבית והצמדה כחוק".
טרם לקריסת הבנק למסחר, קופת תגמולים, כלקוחת הבנק למסחר, הפקידה כספיה בפיקדון צמוד מדד רגיל. לטענתה, עם קריסת הבנק למסחר, ובעת שפנתה קרן תגמולים למפרקי הבנק על-מנת לקבל את כספי הפיקדון לידיה, התברר לה כי מסמכי הפיקדון עליה חתמה הוגדרו על-ידי הבנק למסחר כ"פיקדון נדחה", ועל כן טענו מפרקיו של הבנק, כי לאור הסייג בכתב הערבות הקובע כי פיקדון נדחה לא ייפרע על-ידי בנק ישראל, לא ניתן להחזיר כספים אלו.
טענתה של קופת תגמולים היא כי פקידי הבנק הטעו אותה, בכך שעל-פי המו"מ בינהם הוסכם כי הפיקדון הינו צמוד מדד רגיל, אך בפועל חתמו קופת תגמולים על פיקדון נדחה.
עוד נטען כי החתימה על טפסי הפיקדון נעשתה שלא במשרדי הבנק, וכי הבנק לא פרס בפני קופת תגמולים את מצבו וכוונתו. חיזוק לכך מצוי בתצהירו של סמנכ"ל הבנק למסחר דאז, התומך בעמדת קופת תגמולים.
