בית המשפט המחוזי בירושלים פסק בשבוע שעבר, על דרך של פשרה, מתן סכום של 16,200 שקלים כדמי תיווך למתווכת דירות בעיר, למרות שההזמנה לביצוע פעולת התיווך לא כללה את פרטי הנכס שנרכש.
המתווכת, חדווה בן-אליעזר, הגישה תביעה נגד ישראל צוברי, לתשלום דמי תיווך עבור דירה שרכש באמצעותה. בין הצדדים לא היתה מחלוקת על כך שהמתווכת הראתה לצוברי את הדירה ותיווכה בעיסקה אולם הנתבע טען כי הוא אינו חייב בתשלום דמי התיווך משום שפרטי הדירה שנמכרה לא נרשמו בטופס ההזמנה לביצוע פעולת התיווך, אלא פרטיהן של שתי דירות אחרות שהוצגו לו על-ידי המתווכת.
לעניין זה היה מוסכם בין הצדדים כי עד למועד חתימת ההסכם לרכישת הדירה לא עלה כלל על הפרק נושא תשלום דמי התיווך עבור העיסקה הנדונה. רק לאחר הצגתה של הדירה הוספו פרטיה על-ידי המתווכת באופן חד-צדדי ושלא במעמד צוברי, לרשימת הנכסים שהוצעו לו במסמך התיווך.
בית משפט השלום פסק כי מכיוון שפרטי הדירה נרשמו במסמך התיווך שלא בנוכחות הנתבע, ומשלא ניתן לקבוע כממצא כי הדבר נעשה בידיעתו ובהסכמתו, יש להתייחס אל המסמך כאילו לא נרשמו בו פרטי הדירה. עם זאת נקבע כי העובדה שמסמך התיווך אינו כולל את פרטי הדירה אינה חורצת את גורל התביעה, זאת חרף הוראות חוק המתווכים במקרקעין, המתנה את זכאותו של המתווך לדמי תיווך בחתימת הלקוח על מסמך בכתב, הכולל, ביו השאר, את תיאור הנכס נושא פעולת התיווך.
בית המשפט ביסס את מסקנתו על חובת תום הלב הקבועה בחוק החוזים, ולאור האמור נקבע כי הסתמכות הנתבע על אי הכללתם של פרטי הדירה במסמך התיווך על-מנת לחמוק מתשלום דמי התיווך - בנסיבות שבהן הוא אינו חולק על כך שהדירה הוצגה לו על-ידי המשיבה בסמיכות זמנים יחסית לחתימת המסמך, וכי היא זו שתיווכה בעיסקה - נגועה בחוסר תום לב.
בסיכום פסק הדין התקבלה תביעת המתווכת וצוברי חוייב לשלם לה סכום של 27 אלף שקל, המהווים 1.5% ממחיר הרכישה.
מכאן הוגש הערעור לבית המשפט המחוזי, שם הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על דרך של פשרה.
לטענת צוברי, נפלה שגגה בהנחת היסוד של בית משפט השלום, לפיה הקושי במסמך התיווך מתמצה בהיבט הטכני שבאי הכללת פרטי הנכס, וזאת נוכח העובדה שכלל לא הוזמנו על ידו שירותי תיווך ביחס לדירה. לראייה, ציין, בית המשפט קבע כממצא כי נושא תשלום דמי התיווך כלל לא עלה על הפרק עד למכירת הדירה, מה גם שהצדדים כלל לא דנו בגובה דמי התיווך, כפי שנעשה לגבי שני נכסים האחרים, אשר לגביהם אף סוכם על דמי תיווך מופחתים, בשיעור 1.5%.
בהקשר זה הוסיף צוברי כי בניגוד לשני הנכסים האחרים, היוזמה לביצוע העיסקה בדירה היתה של המתווכת, שהנכס היה בטיפולה הבלעדי, ולכן גם את דמי התיווך היא קיבלה מאת המוכר. מכל מקום, טען, לא ניתן להקיש מן ההתקשרות הקודמת על התקשרות עתידית, והמתווכת עצמה היתה ערה לכך, שאם לא כן, לא היתה טורחת להוסיף את פרטי הדירה במסמך התיווך.
עניין נוסף עליו הלין המערער היה השימוש שעשה בית משפט השלום בעיקרון תום הלב. זה, לדידו, אינו מתיישב עם המסגרת העובדתית המוסכמת בין הצדדים ויש בו כדי לקפח את זכויותיו הדיוניות, כל שכן לנוכח העובדה שהמשיבה עצמה כלל לא טענה לחוסר תום לב בסיכומיה.
לבסוף נטען כי פסק הדין הקודם מנוגד לתכלית חוק המתווכים, אשר נועד למנוע ריבוי התדיינויות בענייני תיווך באמצעות התניית תשלום דמי התיווך במילוי דרישת הכתב על כל פרטיה ודקדוקיה, למעט חריגים נדירים ויוצאי דופן.
מנגד טענה המתווכת כי המערער התבקש לשלם לה, בעל-פה ובכתב, דמי תיווך עבור דירה שירכוש ושראה באמצעותה, כאשר דמי התיווך לא הוגבלו לדירה זו או אחרת, אלא לכל דירה שתציג בפניו ותוכל להוכיח כי שימשה הגורם היעיל לרכישה. הסיבה שבעטיה פרטי הדירה לא נכללו במסמך התיווך יחד עם פרטיהם של שני הנכסים האחרים, אף שכבר במועד זה הוא ידע על קיומה, היא טכנית בלבד ונעוצה בכך שבעת שנחתם מסמך התיווך היתה הדירה מושכרת ולא ניתן היה להראותה לו.
בסיכום טענותיה צידדה המתווכת במסקנותיה של הערכאה הקודמת, הן לעניין המשמעות המשפטית של אי הכללת פרטי הדירה במסמך התיווך, והן לעניין חוסר תום לבו של המערער, כאשר לטענתה העובדה שהיא היתה הגורם היעיל והבלעדי לביצוע העיסקה מצדיקה את תשלום דמי התיווך בכל מקרה.
הרכב שופטי המחוזי (משה גל, צבי זילברטל ונעם סולברג) בחן את טענות הצדדים וביצע הערכה של הסיכון והסיכוי של כל אחד מהם. בשים לב לשאלות המשפטיות והעובדתיות שהתעוררו בערעור, ובתוקף סמכותו לפסוק בעניין על דרך של פשרה, בחר בית המשפט לבטל את פסק דינו של בית משפט השלום, והעמיד את סכום דמי התיווך שעל המערער לשלם למתווכת על סך של 16,200 שקלים, נכון למועד מתן פסק הדין הקודם.
