זמן רב לפני שהסתנן השחר פנימה מבעד לחלונותיו של צריף העץ זעה מריון בזרועות אמה. זה שבועות מספר, מאז הגיעה עם משפחתה למחנה הריכוז ברגן-בלזן שבצפון-מערב גרמניה,
1 שהיא נוהגת לישון כך, עטופה בחום גופה של האם. הצריף שיָשנו בו היה מיועד למאה נשים אך עתה נדחסו בו שש מאות אסירות ששכבו על דרגשים בשלוש קומות לכל אורכו של הצריף. מסביבה שמעה מריון צלילים מעומעמים שהשמיעו הנשים האחרות וילדיהן, וכשהתעוררה התחדדו הקולות והפכו להתנשפויות ואנחות, לשיעולים עמוקים ולזעקות קצרות, חודרות. באוויר עמדה צחנה מתמדת — צחנת הגוף שלא נרחץ, צחנת מחלה ומוות.
כמעט מדי בוקר היו בין האסירות כאלה שלא יכלו לקום עוד ממזרני הקש הדקים. כאשר באו השומרים לאסוף את הנשים ואת הילדים למסדר, הם היו עוצרים לרגע ומתבוננים בדמויות הדוממות. הנשים שמתו בלילה הושלכו אחר כך מדרגשיהן אל אלונקות גסות, וגופותיהן נלקחו לשרפה או לקבורה בקבר אחים. עד מהרה הגיעו אסירות חדשות שתפסו את מקומן בצריף.
מאמא
2 דחקה במריון במרפקה: "קומי, ליבְּלינג [מותק]. הגיע הזמן". ברגע שמאימא הסירה ממנה את זרועותיה, אף-על-פי שכחשו כאן עד מאוד, נעלמה החמימות, וצינת החדר שלא היה מחומם חדרה לגופה של מריון בת התשע. קור ורעב — בשבועות הראשונים לשהותה בברגן-בלזן לא ידעה מריון מה קשה יותר אך עד מהרה החלה להיעלם התחושה הכוססת מבטנה. קיבתה הסתגלה למנה היומית של פרוסת לחם שחור וספל מרק לפת דליל ונפחה התכווץ. אבל הצינה הצורבת של החורף הגרמני הארוך נמשכה עוד ועוד.
באחד מימיה הראשונים במחנה ראתה מריון קרון הולך ומתקרב וחשבה שהוא מלא בעצי הסקה. אולי יעצור מול הצריף וכמה בולי עץ יוכנסו לתנור הריק, שהיה אמור לחמם את החדר כולו, ויביאו כמה שעות של חמימות נפלאה? אך לא. טעות מרה הייתה בידה. הקרון חלף על פניה, וכאשר הביטה בו מקרוב נוכחה שלא מטען של עצי הסקה הוא נושא, כי אם מטען של גוויות עירומות וכחושות של אסירים מתים.
כמו בכל בוקר חורפי, לא נדרש להן זמן רב להתלבש באפרוריות השחר. מריון ישנה כשהיא עטופה בכל הבגדים שברשותה, והיה עליה רק להשחיל את זרועותיה אל שרוולי המעיל הבלוי ששימש לה כסות נוספת מתחת לשמיכה המגושמת והדקה שסיפק המחנה. עד מהרה החלו להישמע צעקותיהם של הקאפּוֹ
3 העוברים מצריף לצריף:
"למסדר! למסדר! רָאוּס, יוּדֶן [החוצה, יהודים]!"
מריון ומאימא חייבות למצוא עכשיו מקום להתפנות לפני שימהרו אל הכיכר הרבועה והגדולה שבה ניצב מגדל השמירה ובו שומרים חמושים, הכיכר שבה התקיים המסדר היומי — האַפֶּל. לא תמיד הספיקו להגיע אל השירותים המשותפים, מרחק של בלוק שלם מהצריף, שירותים שהאסלות שלהם לא היו אלא ספסל עץ ארוך אחד שנקבע מעל שוחה ובו חורים. לא היו שם מים להדחת הפסולת, לא נייר טואלט, ולא היה כמובן שמץ של פרטיות. בחלק מן הבקרים נאלצו מריון, מאימא והאסירות האחרות להשתמש בכל כלי שהיה ברשותן כדי להתפנות — אפילו בספלים או בקעריות שבהם קיבלו את מנות המזון היומיות. טרם יציאתן מהצריף נדרשו האסירות לוודא שהחדר נקי, הרצפה מטואטאת והמיטות מסודרות. כל אסירה עמדה מול דרגשה לביקורת, ואם השמיכות לא היו מסודרות דיין מעל מזרני הקש השקועים, הן נענשו. כל הפרה, ולו הקלה ביותר, הייתה עלולה לגרום לאבדן מנת הלחם היומית.
מסדרים נערכו פעמיים ביום — בשש בבוקר, ועם שובם של האסירים ממשימות העבודה שלהם. המסדרים נערכו בחורף ובקיץ, בקרח ובשלג, בגשם ובבוץ, ואם נעדר מישהו מחמת מחלה, מוות או ניסיון בריחה, נצטוו כל האסירים לעמוד דום בחמישיות שעות ארוכות ולפעמים אפילו ימים שלמים ללא מזון או מים או אפשרות להתפנות. היו אסירים שניסו להימלט, אבל רק מעטים מאוד הצליחו, כי כל חלקי המחנה היו מוקפים בגדר תיל גבוהה ומחושמלת, ולשם הרתעה נתלו עליה תמונות של גולגלות מתים. אסירים שניסו לטפס על הגדר התחשמלו למוות, ומי שניסה להימלט בזמן העבודה מחוץ לאזורים המסומנים לא הצליח בדרך כלל לחמוק מעיניהם הפקוחות של השומרים החמושים, מכלבי המשטרה חדי החוטם או מאלומות הזרקורים שהאירו את המקום בלילה.
כבכל בוקר, קיוותה מריון גם היום שהמסדר ברחבה יעבור מהר ככל האפשר. אחרי המסדר אולי יישארו להן כמה דקות להתראות עם פאפא
4 ועם אחיה בן האחת-עשרה אלברט, הכלואים בצריף נפרד באזור הגברים.
בוֶוסטֶרבּוֹרק, המחנה בהולנד שבו נכלאה המשפחה קודם לכן, שוכנו ארבעת בני המשפחה יחד במבנה שהיה אכן עלוב ודל אבל פרטי. בברגן-בלזן, לעומת זאת, לא נהנו האסירים מפרטיות, ואף-על-פי-כן נאמר להם שעליהם לראות את עצמם "בני מזל" על שהובאו אליו, למחנה שכונה שטֶרנלָגֶר, "מחנה הכוכבים".
5 כאן הותר לאסירות ולאסירים להיפגש לזמן קצר במשך היום, והם גם הורשו ללבוש את הבגדים שהביאו עמם ולא את מדי האסירים המפוספסים. אבל את הטלאי הצהוב, שהיה למעשה מגן דוד בעל שש פינות ובמרכזו נכתבה בשחור המילה Jude (יהודי, בגרמנית), הם נדרשו כמובן לענוד גבוה על חזם בצד שמאל, כפי שכבר נדרשו לעשות מזה שנים.
היום, אולי בגלל הקור העז, החלו שומרי הצריפים לדווח במהירות על מספר הנוכחים. שני אסירים נעדרו מן הרשימה אבל הם כבר נמצאו — באישון לילה הם "רצו אל הגדרות", כך נהגו הקאפו לתאר את מעשי ההתאבדות של אסירים שהשליכו את עצמם על הגדר המחושמלת — ובתוך פחות משעה הושלם מניין האסירים. מריון ומאימא כבר הבחינו באלברט ובפאפא מעבר לאדמת הכיכר הקפואה, והמשפחה כולה התאחדה לרגע בחיבוק חפוז וחסר מילים כי הזמן דחק תמיד.
פאפא החל מיד לדחוף לידי מאימא את תלושי המזון שהצליח לקבל בתמורה לסיגריות. בשבועות שחלפו מאז הגיעה המשפחה לברגן-בלזן קיבלו אסירי השטֶרנלָגֶר סיגריות במנות קטנות מדי כמה ימים. פאפא, שלא נהג לעשן, הזדרז להמיר את הסיגריות שלו במצרכי מזון כמו חתיכת לחם קטנה, לפת או אפילו תפוח אדמה. ומאמא, אחרי שביררה שפאפא שמר מספיק תלושים לעצמו ולאלברט, הטמינה את התלושים בשבילה ובשביל מריון. גם אלברט נשא אתו בדרך כלל אוצר קטן וחשאי. הוא נהג ללקט בזהירות את הטבק מתוך בדלי סיגריות שלא עושנו עד תומם והמיר אותו בתלושי מזון נוספים.
הבוקר הביאה גם מריון אוצר קטן משלה אבל לא היה זה דבר מאכל. היא מיששה את כיס מעילה ווידאה ששלוש האבנים עדיין שם, ואז הוציאה אותן בזהירות מכיסה והראתה אותן לאלברט כשהן פרושות על כף ידה. אלברט, שדומה כי גבה ורזה מדי יום, הסתכל בכף ידה של מריון. "כן, אני רואה", אמר בחיוך קודר, "הנה זה שוב".
"הנה זה שוב", חיקתה אותו מריון, וזיק של אור התלקח בעיניה העמוקות. "תסתכל טוב. יש לי כאן שלוש אבנים, כולן בדיוק אותו הדבר. היום אמצא את הרביעית. אתה בטח חושב שאני טיפשה".
"לא, לא", הרגיע אותה אלברט. תמיד היה הילד המנחם, המגונן, ומריון הייתה הילדה הנוטה להתפרצויות רגשניות.
"ארבע אבנים מושלמות", אמרה מריון בגאווה, ועיניה עוקבות אחר הבל פיה המתאבך באוויר הקפוא. "אחת לכל אחד מאתנו. עוד תראה, אני אראה לך את הרביעית מחר".
אלברט הניח יד על כתפה. "כן, אני בטוח".
מריון הבזיקה אליו מבט, ספק אוהב ספק קצר רוח. כל האחים הגדולים הם אותו הדבר. שוב ושוב אמר לה אלברט שלא יכול להיות דבר כזה — שתי אבנים זהות בדיוק. אבנים הן כמו פתיתי שלג וכל אחת מהן שונה. אבל מריון התעלמה מהטיעון המדעי הזה. בראשה התקבע רעיון אחד, והיה חשוב לה להיצמד אליו — אם תצליח למצוא ארבע אבנים, כולן כמעט זהות בגודלן ובצורתן, פירוש הדבר שמשפחתה תישאר שלמה, ומאימא ופאפא והיא ואלברט ישרדו את ברגן-בלזן. ארבעתם ישרדו אולי אפילו את ניסיונם של הנאצים להשמיד כל אחד ואחד מיהודי אירופה.
שוב ושוב ליקטה מריון אבנים כאלה, בקבוצות של ארבע, ואם מצאה רק שתיים או שלוש ולא ארבע מתאימות, הייתה נתפסת לחרדה. בילוי זמן מטופש? אמונה תפלה? אולי. אבל קבוצות האבנים היו הקמיעות הקטנים שלה, והן העניקו לה תחושה של תכלית. החיפוש אחר קבוצה שלמה עזר לה למלא את רצף הימים הריקים. כל יום בברגן-בלזן דמה לקודמו, ולא היה לה מה לעשות מלבד להתייצב למסדרים ולדאוג מתי תחזור מאימא עם חוליית העבודה שלה. בוֶוסטֶרבּוֹרק, שם חיו בארבע השנים האחרונות, לימדו כמה מאסירי המחנה שיעורים לא רשמיים, אבל כאן לא היו לימודים ואף לא עבודה לילדה בת תשע. למריון היה רק המשחק שהמציאה, והוא עזר לה להחזיק את המשפחה ביחד. הוא גם עזר לה ליצור קשר בין עבר שזכרה רק במעורפל לבין עתיד שלא יכלה לציירו בדמיונה.
איך נלכדה משפחתה של מריון במלכודת הנאצית? מדוע נכשלו תוכניות הבריחה המדוקדקות שתכנן פאפא? מתי בעצם התחילו כל הצרות? מריון הייתה צעירה מכדי לזכור את ראשיתו של הסיפור, אבל מאימא זכרה. היא ידעה הכל, והיא סיפרה זאת למריון כששכבו והתלחשו בלילה על הדרגש שלהן. סיפור המשפחה, כפי שסיפרה אותו מאמא, נשמע כמו אגדה שנעשתה כל הזמן מפחידה יותר ויותר. סופה טרם נכתב אבל תחילתה הייתה מאושרת למדי. "את בטח לא זוכרת", הייתה מאימא נאנחת ומהדקת.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
