המלט נגד שקספיר

בספר "היומן הסודי" המלט חי, חיים שניים, ביקום דמיוני המכונה "צלום", שהוא עולם הנשמות וזיכרונותיהן ושם הוא כותב את יומנו. "צלום" הוא מעין תמונת ראי לעולם שלנו, אך מתפקד תחת מערכת חוקים משלו. זהו עולם אשלייתי שבו כל נשמה "משחקת" את הדמות שגילמה בעולם החיים הארציים - בגיל ובמעמד המועדפים עליה.

על "צלום" מופקד "ביג בוס" הקובע את חוקיו. הכול מותר - פרט למימוש כושר היצירה. בצלום לא ניתן ליצור ואף לא להמציא מחדש (כדי שלא להתחרות ב"ביג בוס") ולפיכך הנשמות משוללות הורמונים ואדרנלין ואין להם צרכים פיזיים. יש להן רק "זיכרון" - זיכרון העלילה וזיכרון החושים. כך, הרופאים לשעבר מרפאים חולים מדומים, עורכי הדין מחדשים משפטים מיושנים והגנרלים מלמדים טקטיקה קרבית ביקום נטול מלחמות... הגיבורים ההיסטוריים שומרים על הסטאטוס שלהם, אך הרוצחים לשעבר "מתים" משעמום כי לא ניתן לרצוח נשמות... ואילו האמנים הדגולים מקדישים את זמנם לשיחזור יצירותיהם מהעולם האחר.

דיירי הצלום נחלקים ל"וותיקים" ול"עולים חדשים" המצויידים בזיכרונות טריים. אלה גם אלה משוטטים בין מאות שכבות הצלום, משוללים תחושת זמן ומקום.

בתוך עולם הזוי זה מתפקד המלט, נסיך היגון, כמרצה בכיר. לפרנסתו הוא מרצה על ענק הספרות העולמית, על הביוגרף שלו, שהוא היוצר של דמותו המהוללת. בפועל הוא מרצה על עצמו ומנסה לעשות צדק ותיקון ראוי לדמותו. קהל השומעים שלו, בממלכת הצללים, מקווה לחוות אצלו "אורגזמה אינטלקטואלית" ולכן נוהר בהמוניו להרצאותיו. והמלט אכן מספק לקהלו תובנות חדשות.

הגילוי הראשון - חרף ההתלבטות המועלת במשפט המפורסם, המלט מעולם לא שקל התאבדות. אדם חדור מוטיבציה כהמלט איננו מהמתאבדים. לאורך הספר המשחזר את עלילת המחזה, מערכה אחר מערכה, הוא מתגלה כמלא מרץ, ענייני, תחבולתי וחדור נחישות לחשוף את רוצח אביו.

המלט מבקש לבוא חשבון עם יוצרו, תוך ערעור על מעמדו הנכבד. לטענתו, עם החומרים שהיו בידיו ניתן היה ליצור דמות מושלמת יותר - עקבית, מחושבת, מתוחכמת ואמינה הרבה יותר. בספר ה"יומן הסודי" המלט קם על יוצרו.

ואכן, כל סטודנט לתיאטרון יודע כי דמותו של המלט שאובה מכרוניקה מפורסמת של סאקסו גרמאטיקוס, רושם מיתולוגיות דניות מהמאה ה- 12. שיקספיר עיבד את סיפור המעשה והוסיף לו רבדים משלו. "היומן הסודי" של המלט מתיימר לחשוף את החולשות ואת ההחמצות שבמחזה, וזאת בעידודם של ענקי הספרות העולמית - גיתה, טולסטוי, מארק טווין, ד"ר ג'ונסון, ברדלי, קולרידג' ואחרים - שכתבו בשעתם ביקורות קטלניות על המחזה. המלט תוקף את ההחמצות, ההשמטות, הסילופים והמשפטים החידתיים שבמחזה המצריכים תילי תילים של פרשנויות וביאורים.

כך, לדוגמה - משפט אחד מיני רבים, העוסק בתיאטרון ובשחקנים - "אנו רואים המון ילדים, בזים קטנים נושאי חרב, והם מפחדים מפני נוצות אווז..."(בתרגום חופשי לעברית). כמובן, משפט מעין זה לא ניתן להבין בלא פירוש מתלווה. הערה מספר 62 בטקסט המבואר מסבירה - הבזים הקטנים הם השחקנים הצעירים, אשר חרף העובדה שעל הבמה הם מופיעים מנופפים בחרב,למעשה פוחדים וחוששים מחיצי המבקרים, שבאותה תקופה כתבו בעטים עשויים מנוצת אווז...

גיבור היצירה מצביע, בשלל דוגמאות, על חוסר עקביות במחזה, על חוסר קואורדינציה, על סצנות מיותרות ועל ים של מטאפורות לא ברורות.

המלט טוען כי מחבר המחזה החמיץ או התעלם במכוון משפע רמזים שהציגה הכרוניקה של סאקסו גראמטיקוס ולא ניצל אותם לפיתוח דרמטי של העלילה. כך יש בכרוניקה רמזים לרומן בין אימה של אופליה לאביו של המלט ולאפשרות שאופליה היא אחותו...דמותה של אופליה חלשה ומשוללת חוש שדרה ומדגישה את היותו של שקספיר שונא נשים. עד למונולוג האחרון שלה אופליה מדברת בהברות קטועות ובחלקי משפטים. אם לא די בכך, המחבר לא ניצל את הסיטואציה הפיקנטית והתעלם מהעובדה שהמלט בחר לחזר אחרי אופליה כדי לנקום את נקמת אימו האהובה על בגידת אביו, וכי ההתנהלות של המלט נעוצה באכזבה הגדולה מהעובדה שאמו העדיפה את דודו על פניו...

כאשר עוקבים אחר השתלשלות העלילה אי אפשר שלא לתמוה על אי דיוקים היסטוריים (כיבוש פולין? על-ידי מי? מתי? - נורווגיה מעולם לא כבשה את פולין....) בחירה בשמות לטיניים לגיבורים סקנדינביים (קלאודיוס? פורטינבראס? הוראציו?) קלישאות מוכרות על תפקיד השחקנים והתיאטרון, בדיחות חיוורות חוזרות (הגוף האנושי כארוחת ערב לתולעים...), פתרונות עלילתיים לא סבירים (המלט הוא בן מוות לאחר הריגת פולוניוס, אך קלאודיוס לא מנצל זאת... הפיוס המוזר בין לארטס לרוצח אביו... המלט הנישא על סיפון ספינת שודדי הים המובילה אותו הישר למולדתו... ועוד).

אפילו לסיטואציה שבה שני המשתתפים בדו קרב (המלט ולארטס) מוצאים את מותם, יש כבר תקדים במחזה "אנטיגונה" שבו שני אחים הורגים זה את זה בדו קרב... העלילה של המחזה מתפתלת ומסתבכת ללא צורך. בסצינה שבה המלט הורג לבסוף את קלאודיוס, רוצחו של אביו, המניע כלל לא ברור - האם זו נקמה על רצח האב או על מות האם מהיין המורעל?... בכל מקרה - סיום עלוב לדרמה גדולה.

בקריאת המחזה ניתן להבחין פעמים אחדות שלמחזאי אין פתרון הולם לסיטואציה נתונה ואז הוא מתחמק מהעניין במשפטים כגון - "נניח לזה" או "אין לזה כלל חשיבות" או "כל היתר זו שתיקה...".

ב"יומן הסודי", אף על-פי שמדובר בדנמרק ובשקספיר, לא נפקד מקומה של הנקודה היהודית. ציבור המאזינים ההזוי של המלט בהרצאותיו בצלום משופע ביהודים (נכון יותר - נשמות של יהודים) המעוניינים בדברי תורה ותרבות. עבורם רוקח המלט חומרים מיוחדים מתחום הפולקלור והתרבות היהודית. הספר מציג, באופן מפתיע, את המלט ואת שקספיר מבעד לאספקלריה ייחודית, זו של... השואה. כך, כאשר מדובר בפרפראזה המפורסמת, מוצעת סיטואציה אחרת לתהייה הפילוסופית, וזאת דווקא באושוויץ, שם היתה משמעות מיוחדת למשפט, כאשר אסירה אחת אמרה לשנייה - להיות או לא להיות זאת כאן השאלה...".

או בנסיבות אחרות, כאשר מדובר על תיבול שעשועי הומור, אירוניה וסרקזם, מצטטת המחברת שיחה בין אסירות במחנה הריכוז הנפרדות במילים - "ניפגש כנראה בקרוב, בתור שתי קוביות סבון על האצטבה...".

במחזה המפורסם המלט מוצג כשלומיאל מוחלט. אין לו טינה לאיש. לא לאביו החלשלוש, לא לפולוניוס הערמומי, לא ללארטס השועל ולא לאופליה המתחנחנת. כאשר הוא משחק את המשוגע הוא אינו מתאפק ומשמיע דברי הגות פילוסופיים על מהות התיאטרון, על הרעות ועל תסכולי החיים. על-פי ה"יומן הסודי" המלט מתגלה דווקא כנמרץ ועקבי בתוכניתו לחשוף, במבצע בילוש, את רוצח אביו ולקרוע את המסווה מעל פרצופם של כל המשתתפים. ה"יומן הסודי" מציע מערך עלילתי שונה לסיום המחזה, כזה התורם לבניית דמותו של הגיבור ומעניק לה רובד נוסף של עומק ואמינות.

לספר מבנה מיוחד: מעין וידוי אישי המדווח על יומן סודי של גיבור הזוי אך מוכר, החי בעולם צללים עלום. לאורך כל דפי הספר שמו של הגיבור אינו מוזכר אפילו פעם אחת. גם לא שם יוצרו המפורסם, אך הכול מנחשים במי מדובר, כי אין אדם בעולם התרבות המערבית שאינו מכיר את הטקסט המפורסם. הספר רווי "הצצות" לנושאים מתחומים שונים המנתבים את מחשבת הקורא לערוצים אסוציאטיביים מגוונים.