ספרות ותנ"ך בעין אוהבת

הרצון לתור אחר נפשות משוסעות וכאובות מלווה את ברנדוין גם בניתוחיו את הדמויות המקראיות. הנה הוא מנתח את שאול הנרדף על-ידי הרוח הרעה, הנקרע בין עולמות, ומנסה להבין תהליכים ושינויים: ברנדוין מביט בשני הסיפורים השונים על נפילת שאול הרודף בידי דוד, ומנסה להבין את הנסיבות השונות ואת התהליכים הנפשיים השונים. מתח וקונפליקטים סוחפים אותו להבנת נפש האדם, לחפש משמעות רוחנית כוללת יותר. באופן דומה אנו מוצאים אותו מנסה להבין את נפש יוסף בעל החלומות, שואל את עצמו מה הרגיש יוסף לפני ההורדה לבור, בשעת ההורדה, בזמן השהות בבור. מכאובי האנשים הלכודים בסבך הרגשות והאימה מובילים אותו להבנת שינויים ברוח האדם, ברוח העם. דמויות טרגיות סוחפות אותו. שאול ויוסף ושברונם מטלטלים אותו, וכך גם יצחק הנעקד.

ניתוחי הדמויות של שאול, יוסף ויצחק הם רק הקדימון להבנת הסובל הנצחי, הסובל שעבר שבעה מדורי גיהינום, איוב. לאיוב מקדיש ברנדוין מסכת דיונים מיוחדת: "אגדת איוב לשלביה השונים". ברנדוין מנסה להבין את המסכת האנושית שמאחורי המשבר הרוחני, את השינויים המתחוללים בדמויות, ועורך ניתוח מאיר ושובה לב אין סיפור השטן והאישה בספר בראשית לסיפור השטן והאישה בספר איוב. המסקנות שלו קולעות וחדות: "בסיפור בראשית מסתיים הניסיון בניצחון השטן ובכישלון האדם. מכאן הסיום המסכם: 'ויינחם ה' כי עשה את האדם'. באגדת איוב מסיים מחבר גוף הספר את סיפורו בניצחון האדם ובכישלון השטן, על כן- 'וניחמתי על עפר ואפר'. בסיפור העדן מאופיינת האישה כמסייעת בידי השטן להחטיא את האדם. בדומה לזה היא מופיעה באגדת איוב" (עמוד 121).

סיפור גן עדן הוא כר נרחב לניתוח היסודות הדרמטיים, שכן זו דרכו של המבקר, שנפשו הפייטנית מבקשת בטקסטים. גם בניתוחו המקורי ל"אגדת איוב" מתנהג ברנדוין כמבקר ספרותי, והוא בוחן את איוב כגיבור של אגדה ספרותית, מנסה לשחזר את התפתחותה, את שלבי היווצרותה, לתהות אחר נפשו של הגיבור. כאיש ספרות מובהק שכתב שירים בעצמו, הוא בוחן את הדיאלוגים השיריים, מנסה לחבר חוט לחוט ולראות איך כל זה מצטרף לרקמה הפרוזאית והסיפורית, קווי חיבור, קווי שוני, איך כל זה מסייע להבנת הדרמה הגדולה של איוב.

כפי שראינו בניתוחיו הספרותיים, נפשו של ברנדוין הולכת אחר הבנת תהליכי הנפש, אחר הניסיון להבין מה נסתר ומה נגלה, וכך הוא כותב בניתוחו לסיפור גן העדן: "הסיפור המקראי, יותר משהוא מפרש, הוא מרמז ולעולם אינו מכיל אלא קטע חיים, העומד כסמל להרבה יותר ממש שנאמר בו במפורש". השאלות שברנדוין שוזר תוך כדי הניתוח מעידות על הכל, על אהבת המקרא, על אהבת הדמויות המקראיות שהוא מנסה להבין באזמל מנתחים, על נפשו שלו המשוסעת. וכך הוא כותב על לבטי יצחק הנעקד, כך הוא שואל בבואו לחקור את הסיפור הדרמאטי של העקידה, שטלטל דורות בשאלות ותהיות: "אך מה בעניין המאכלת, מה אין יצחק שואל עליה?".

המתח בין חול לקודש, בין אמונה לייסורי כפירה, מוביל את ברנדוין להציב מול שירו של ביאליק, "על השחיטה" את המדרש על אליעזר בן דורדיא [עבודה זרה ז ע"א] וברנדוין מכנה אותה בלשונו המיוחדת "אחד היהלומים השחורים, היפים ביותר בספרות העולם" (עמ' 205). המדרש מעמת את רבי אלעזר בן דורדיא עם לבטים אסורים, ומקביל את נוסח תפילתו "חמה ולבנה בקשו עליי רחמים" לתפילתו של ביאליק בשיר "שמים בקשו רחמים עליי". ברנדוין מנסה להבין אותה נפש של מאמין מתלבט שאינו מוצא דרך אל האל, שאינו יכול עוד להתפלל.

כפי שראינו בניתוחיו ביצירות עגנון וגנסין כך גם כאן, ברנדוין מוצא עצמו תוהה להבין מה השבר, מה יחולל את השינוי. הוא מתאר בשירו של ביאליק את המשורר המפרפר המנסה למצוא משען בשמים, פונה אליהם שיתפללו לאל עבורו, "אל אותו אל, שהוא אינו בטוח כלל אם ישנו, ובוודאי אינו בטוח אם הוא בשמים, שכן הוא לא מצא אליהם נתיב" (עמוד 209). ניכר כי ברנדוין נכאב מן השבר הזה, מן המתח הזה.

וכך אנו מוצאים את המבקר הנסער מוצא בגיבורי עגנון בקָשַת עוגן, רצון לחפש ודָאות בעולם משתנה ומתנודד בין רוחות סוערות, וברנדוין החוקר מתאר כך את נפשה של האומה ביצירת עגנון: רצון לשוב, רצון "לתחושת עולם המעניקה משמעות לחיים המשוסעים" (עמ' 226).

ברנדוין יוצא בעקבות נפשו, בעקבות נפשם של גיבורי הספרות: הוא עוקב אחר יצירותיהם של גנסין ועגנון וביאליק ומנסה לתור אחר הקשר בין הוודאות לשינויים, למתח שבין האמונה ושברה. ניתוחיו מנסים להבין אותה רוח, אותה תקופה. המעקב אחר המחקר מטיל אלומת אור על אותם צעירים שיצאו מספסלי בית המדרש אל האור, אל ההשכלה. בין שברי הניתוח אנו רואים אותם נותרים שבורים בין עולם שנראה להם דועך ושוקע, לבין עולם חסר משמעות, עולם שלא מצאו נפשם בו. יש המנסים לראות במחקריו של ברנדוין דרך להבין את המתח בנפשו, ניסיון לכתוב אוטוביוגרפיה אישית סמויה באמצעות חקר גיבורי המקרא וגיבורי הספרות.

כאשר הוא מתאר, למשל, את גנסין כמשורר השקיעה, אין הוא מתייחס לגנסין וליצירותיו בלבד. בלשונו הרהוטה והחדה אנו רואים את החוקר ברנדוין כמנסה להבין את המעבר מעולם ישן לחדש, חוקר הצולל להבנת נפש האדם המודרני - ולגנסין ניסוח חד וחלק להבנת הקרע בנפש הדור החדש הזה: "האדם המודרני, שניטלו הימנה כל הוודאויות ושמיה נתרוקנו מאלוהי אבות".

ברנדוין, מחפש את הוודאות, מנסה להבין את האור באותו עולם שנעזב, ושברונם של הגיבורים התלושים מטריד את מנוחתו. לא פלא שכאשר הוא מנתח את הסאטירה של יוסף פרל, הוא עוצר לרגע וקובע חד-משמעית: "פרל כל כך סימא את עיניו ביחס לערכי החסידות עד שלא השגיח בפנינים המזהירות, שהביא בשמה" (עמ' 151). ברנדוין מנסה להאיר אותן פנינים, כמנסה לגלות עולם אבוד, והוא מגלה את מכאובי נפשו שלו בתארו את פרל המוכיח והזועם: "אין בדבריו אף זכר לכאב הנפש ולפרפורי הלב של המוכיח, שאפילו אינו צודק מופעם הוא ומפעים" (עמ' 158).

הרצון להבין את רוח העם, מטלטל את החוקר הנפעם להבין מה פשר השקיעה, מה משמעות הכאב, ויש תחושה שהוא מנסה להבין את חייו, את הלכי רוחו, וכך כותב ברנדוין על גנסין, ככותב על עצמו: "הוא צלל לתוך עצמו והעלה מתוכו את שירת השקיעה והשאגה לגאולה והיללה לאהבה. ועלו בה, במסכת יצירתו, קולותיהן של תאוות נפש גלמודה וחולה (...) בייסורים לאהבה" (עמ' 185).

ברנדוין צמא לדעת ולהבין את מכמני הנפש של גיבורי הספרות, הגיבורים ששבו את לבנו בכתבי הסופרים העברים: כך עושה ברנדוין גם בנסותו להבין את נפשות גיבורי עגנון, ההיטלטלות שלהם בין עולמות, הניסיון שלהם למצוא דרך בין אמונה עתיקה לעולם חדש המשנה הכל, המשדד את כל המערכות. כך הוא כותב על גיבורי "עידו ועינם" וכל מילה כמו חוזרת לכותב עצמו: "הנה גיבורי הסיפור 'עידו ועינם' מתרוצצים הם ממקום למקום למצוא להם מקום והמחבר רץ אחריהם ואיתם. הם אינם מוצאים לא מנוחה ולא סיפוק בחייהם ובמציאותם, על כן בורחים הם אל המיתוס הקדמון והגנוז" (עמוד 238).

ברנדוין מוצא את עגנון מתלבט ונקרע בניסיון לתור אחר הכאב של גיבוריו, ותיאור נפשו את היוצר עגנון מלווה אותו לכל אורך הכתיבה על יצירתו. כל מילה כמו מתארת שברם של יחידם, שברו של עם, מכאוביו של הכותב עצמו: "סיפוריו האחרונים של עגנון שופכים אור חדש על הנתון במוצנע ביצירותיו הראשונות. עגנון הוא אמן מודרני, שנפשו רופפת בעמידתה ובורחת מעצמה לצִלם הטוב של דורות אחרים, קדומים. נפש המתייסרת בעולמה העוין ומבקשת אחיזה ביסודות המוצקים של עולם מבוצר בביטחונו, מבקשת מפלט בניגודה".

דומה שמעבר לדמויות הבדיוניות, מטרידה את רוחו של המבקר, תופעה גדולה יותר, שבר לאומי גדול שאינו מרפא ממנו, שבר המבקש ליטוף והבנה ונוחם. ברנדוין מנסה דרך ניתוח יצירות ספרותיות להבין את השבר שטלטל עם שלם בין קודש לחול. שבר זה ממשיך ומלווה את חיינו. אותה טרנספורמציה של יהודים בתקופה המודרנית שינתה את פני האומה, יצרה ערבובייה של רעיונות וזרמים - ועד היום אנו חשים את צריבות הזמן והימים, גם בחיינו שלנו.

ברנדוין מנסה להבין תופעות תרבות שחצו דורות וחיי עם, מנסה להגיע אל לב הסיפור הדרמטי דרך חקר יצירות ספרות. מי מאתנו לא זוכר את השכינה העזובה המתרפקת על ביאליק המתלבט בשיר "לבדי"? המתח בין נפש מבקשי ההשכלה לאמונה היה לב התקופה.