ליצן בסמטאות הלב

ספרי שירה העמוסים בשירים, מייגעים במידת מה. לא ניתן לקרוא את כל הספר מתחילתו עד סופו מבלי שתצטרך לקחת הפסקות. מנוחה הדרושה כדי לעכל את עוצמת המפגש עם המילים. יחד עם זאת, יש בספר שירה מעובה דפים ורב שירים תועלת, שכן ניתן תמיד לשוב אליו ולחפש את השיר הבא שימצא חן בעיניך. כמו רכשת ציוד חדש שמחביא בתוכו המון שכלולים והפתעות, ואתה הקורא מגלה בכל עיון את מה שלא גילית בעיון הקודם. כזה הוא ספר שיריו החדש של המשורר מנחם מ' פאלק. ספר שירים שאתה יכול לעיין בו שוב ושוב, ובכל פעם תמצא בו מכמנים נוספים.

ראשית, כותרת הספר "ליצן בסמטאות הלב" מעוררת סקרנות מיהו הליצן הזה? האם זהו הליצן העצוב פיירו, הלבוש שחור-לבן, שמעולם לא זכה בכלום או הליצן השמח ארלקינו, אותו ליצן מוצלח וצבעוני שתמיד זכה בכל בחורה, ושתמיד עורר גלי צחוק מצד הקהל. ואכן, מסיור בספר מגלים עד אנה מגיע הליצן בסיוריו. הוא מופיע על כל היבטיו גם כליצן עצוב וגם כליצן שמח.

המשורר מנחם פאלק פרסם עד כה מעל לעשרים ספרי שירה, רובם בעברית. מנחם משמש כסגן יו"ר אגודת הסופרים וגם מכהן כיו"ר ועדת הקבלה לאגודת הסופרים העברים וגם כיו"ר סניף ירושלים של האגודה. אדם שקט וטוב לב, ואין פלא שהכותרת המופיעה על ספרו אנלוגית לאישיותו, לדמותו של הכותב. מנחם, מהיכרות אישית עימו, הוא אדם אהוב על סביבתו ונעים הליכות. הוא סייע לכותבים רבים ולא רק לאלה בראשית דרכם ובטוחני שימשיך לעשות זאת בצנעה ובאהבה.

בפרולוג, מניח על מפתן הספר המשורר את "מפתח הלב", שבלי ליטול את המפתח הזה, אין כניסה ללב ליבו של הספר. כמה מטאפורי למצוא את המפתח שמציב הכותב לקורא בפתחו של הספר. בלעדיו, לא תוכל לפרוץ את סודותיו של הספר. ומנחם כאדם וגם כמשורר, מניח את ליבו על הפתח ומזמין את הקורא לאסוף את המפתח/ליבו שהוא מציב. הוא מנחה את הקורא במוסרו לידיו את ה"מפתח" שיפצח את צפונותיו של הספר.

בשיר "מפתח הלב" מתאר הדובר את זמן הכתיבה. המשורר כותב בלילה, המסע הזה נמשך באמצע הליל. כמו הליצנים המייצגים את העצב והשמחה, כך גם הכותב יוצא למסע הנפשי. הוא מקפיד לבחון את מראהו החיצוני, חשובה לו החיצוניות ולא רק הפנימיות. ברגע שהוא שבע-רצון מן החיצוניות, ממראה בגדיו, הוא יכול להיכנס פנימה כדי לבחון באמצעות כלי הבוחן את נסתרות הלב. כמו המכשיר בידי הרופאים, הסטטוסקופ. כלומר, הדובר מבקש להעביר לנו את נסתרות ליבו גם באמצעות הקולות שמשמיע ליבו. הוא מבקש שיאזינו לקולו. ואם יש צורך בסטטוסקופ, הרי הוא מציין זאת. המסע הוא פתלתל, המסע הוא כואב. היכולת להתבונן פנימה אל תוך עצמך, היא יכולתו של המשורר הכותב על סמטאות הלב. יש גם הרגשה בקריאת הספר שהפעם המשורר הצליח לגעת באמת בדברים הכואבים בחייו. צריך לעבור מסע ארוך כדי להגיע אל הנקודות שבהן אתה מודה בפיצול הזה שקיים בכל מה שאנושי. וזה יופיו של הספר, הנגיעה בכל מה שאנו לפעמים משתדלים להסתיר.

לספר תשעה שערים, לכדו אותי שני שערים מרכזיים בספר. שער המשפחה ושער הזיכרונות. סיומו של המסע השירי משיב את הקורא אל השיר הראשון שפתח את הספר וזהו האפילוג והשיר "מעבר למפתח". כל שער מכיל קטע קצר על הליצנים, פעם עצוב ופעם שמח. למשל, בשער האהבה מוצאים את הליצן העצוב שמתבונן בזוגות האוהבים כשבביתו המיטה ריקה וקרה. בשער המשפחה תוהה הליצן האם הליצנות עוברת בגנים המשפחתיים, האם זו מיומנות נרכשת או מולדת?

את אביו מתאר המשורר בכמה שירים: "מנצח הקצבים", "השלמה", "זכר", "מקצוע","התחלה חדשה", ובעוד שירים אחרים החביא את אביו ודיבר אליו בלא שציין את פנייתו אליו. שירים אחרים כתב על אמו: "מצה שמורה", "ביקור", "ירושות". אחד השירים בפרק זה מוקדש לסב "מורשת". אחד השירים המרגשים בספר הוא השיר "נגן המנגינות", אותו כתב המשורר לבנו.

בשירים על אביו מספר המשורר על אביו שהתייתם בגיל שבע מאביו והפך קצב. אביו היה זר בארץ אבותיו והקפיד למכור בשר כשר בכפר הולדתו בטרנסילבניה שברומניה. את אביו מתאר המשורר בכמה מקומות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. ניכר שהדיאלוג עם אביו, שאינו בנמצא כבר שלושים שנה, מאוד דומיננטי בדיאלוג שהוא מקיים בספרו זה. חסרה לו נוכחותו של אביו והוא מחדש אותה תוך הכתיבה. גם המשורר, כמו אביו, יתום מאב ובספר זה האנלוגיה בין האב לבנו מתחדדת.

אביו בשיר "מנצח הקצבים" נמצא בסיטואציה של מפנק בסעודת חג של מעלה. הוא דואג לכל צורכיהם של המלאכים. אביו של המשורר, כמו בנו, דואג לכל חסרונם של אלה הנמצאים בסביבתו. ניכר שמנחם קיבל בירושה מאביו את התכונות הללו של הנתינה לאחר. בגנטיקה המשפחתית נמצא שהנתינה אין לה קץ, היא ממשיכה גם בעולם הבא. מנחם מתגעגע לאביו המעניק, הוא מתאר את האב המסעיד את הקהל בעולמות אחרים ובכך מבטא את געגועיו לאביו, שמכיל כולו כוונות טובות. השיר יכול לנהל דיאלוג עם שירי יהודה עמיחי על אביו. אביו של עמיחי ואביו של מנחם נפגשים בעולם הבא ושניהם בעלי ידיים שיוצאות מהן מעשים טובים, וכך גם הבנים.

• "הַאִם אַתָּה מַצְלִיחַ לְפַנֵּק שָׁם
  אֶת כָּל הַשְּׂרָפִים
  כְּפִי שֶׁנִּסִּיתָ לְפַנֵּק אוֹתִי?
  הַאִם גַּם שָׁם זוֹרֵם מִצִּפָּרְנֵי יָדֶיךָ
  נָהָר שׁוֹצֵף שֶׁל כַּוָּנוֹת טוֹבוֹת?"
  
  (מנצח הקצבים, עמ' 104, "ליצן בסמטאות הלב")

כשקוראים בספר על אביו של מנחם המצטייר מן השירים, קשה לנתק את ההשוואה המתבקשת בין הדמות העולה מדפי הספר של אביו לדמותו של המשורר. למשל, "הַחִיּוּךְ, אוֹתוֹ חִיּוּךְ שֶׁל תִּינוֹק מְאֻשָּׁר / שֶׁמְּלַוֶּה אוֹתוֹ תָּמִיד". אביו כעושה מעשים טובים גם בנסיעה באוטובוס, הוא מחלק סוכריות לתלמיד שעולה לנסיעה. לחלק זה לחלוק. זוהי הגנטיקה שעולה מן השיר הזה. למדתי מאבי לחלק סוכריות. זה לא מקרי שמנחם נזכר באביו מחלק הסוכריות באוטובוס. גם באוטובוס שמנחם נוהג בו כעת, באוטובוס המטאפורי הזה, שבו הוא מסייע לאחרים, הוא זה שמחלק את הסוכריות, יש בו את המתיקות הזאת שעושה טוב לאחרים. אביו של מנחם מאפשר לתלמיד להתחיל את יומו. כשהאב עושה מעשה של כיבוד הזולת הוא יכול להתחיל את יומו. זוהי העשייה שמשמשת בעבור האב יסוד קיומי. בלי עשייה כזאת למען מישהו אחר, כילד הזה באוטובוס, אין לו מסוגלות להתחיל את יומו.

• "יָכֹל אָבִי גַּם הוּא, כָּעֵת, לְהַתְחִיל אֶת יוֹם הָעֲבוֹדָה
  (בְּחִיּוּךְ כּוֹבֵשׁ כְּמוֹ חִיּוּכוֹ שֶׁל הַטּוֹב בַּלֵּיצָנִים
  בְּיוֹם מֻצְלָח, מֻקָּף בִּילָדִים שְׂמֵחִים),
  אַחֲרֵי שֶׁרָאָה לְרֶגַע עֵינַיִם צוֹחֲקוֹת
  וְלֵב פּוֹרֵשׂ כְּנָפַיִם
  עַד הָרָקִיעַ הַבָּא."
  
  (סוכריות, שם, עמ' 106)

גם כשהמשורר כותב על אמו, הוא משבץ בתוך את התמונה של אביו. אמו חיה עם אביו בזכרונו של המשורר, גם בחייו וגם במותו של האב. בשיר "מצה שמורה", החגיגיות של חג הפסח יוצאת אל הקורא ובתוך האווירה המתכנסת לקראת החג נמצא היסוד הגלותי בו המשפחה חיה בסביבה נוכרית וזרה, והילד צריך לזכור שהוא אינו שייך למקום. אמו מבקשת ממנו שייקח מצה למורה, כדי שתטעם מן הדברים הטובים שלהם כיהודים, בניגוד לאנטישמיות שהייתה בסביבה. הילד הגדל בגלות, חווה את מנהגי היהדות. בחג הפסח הוא לומד מנהגים אלה: אליהו הנביא, אכילת המאכלים היהודיים - מרק וקניידלך.

• "וַאֲנִי יָדַעְתִּי
  שֶׁהִיא הִתְכַּוְּנָה לַחוֹב הַיְּהוּדִי
  בַּאֲדָמָה נָכְרִיָּה.
  
  זֶה הָיָה הַפֶּסַח הָרִאשׁוֹן שֶׁאֲנִי זוֹכֵר.
  זוֹ הַמַּצָּה שֶׁשָּׁמְרָה עָלַי שָׁם.
  מַצָּה שְׁמוּרָה."
  
  (מצה שמורה, שם, עמ' 112)

את אמו מתאר המשורר כמי שמבקרת את קרוביה בבית הקברות. הטקסיות של הביקור בבית העולמים מצטיירת כחלק ממטלות חייו של המשורר. הוא מלווה את אמו המבקרת את מי שהלכו לעולמם ובמקום לתאר את געגועיה אליהם, הוא מתאר את מעשיה, כיצד היא מנקה את מצבות בית עולמם של אלה שהסתלקו מעולמה, כדי שתוכל להתכונן לקראת השנה החדשה. הדובר כמלווה את אימו, עושה באמצעותה את מצוות הביקור בבית הקברות. המסע של חייו של המשורר גם בביקורים אלה.

אחד השירים היפים בקובץ שריגש אותי במיוחד הוא השיר "נגן המנגינות" בעמ' 128. בשיר זה פונה הדובר אל בן אהוב ומשרטט את געגועיו לבנו שעזב את הבית לטובת משפחה חדשה שהקים. הבן שהתבגר השאיר אחריו את הנגן שמנגן על המחשב, וגם זה באופן מטאפורי; ובעת התחברות האב למחשב הוא קולט את השידור שהשאיר אחריו הבן. האב נזכר בכל הפעולות שהיו קיימות כשבנו התגורר בבית ההורים. נזכר בבן שיוצא עם נערה ונזכר שהוא, אביו, חיכה לו עד שיחזור כדי לראות את בנו השב מבילוי מחזיק ידיים לבת זוגו. הדאגה של האב מלווה את התבגרותו וצמיחתו של הבן. האהבה שנמצאת בשיר זה משכרת במידה רבה. השירים ששומע הבן והשירים שקולט אחר-כך האב, הם שירים שעליהם צמח האב, וכעת הבן ממשיך לשמוע את המלודיות הללו ששמורות לדורו של האב. החיפושיות סיימון וגרפונקל, "הַשְּׁאֵר אֶת הַנַּגָּן פּוֹעֵל / וַאֲנִי אֶחְשֹׁב שֶׁאַתָּה כָּאן / בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ". כמה נפלאה שורה זו, כמה אמיתית הבקשה הזו של האב מבנו - אל תתנתק ממני, הישאר בסמיכות אלי שאדע שאתה כה קרוב.

מלבד הנגינה שנשארת, הוא חש את ריחו של הבן, ומה יותר חם מלבקש את ריח גרביו של הבן. השאר אותם ולא נורא אם הם מפוזרים על הרצפה או על הספה, חלקם לא מכובסים. האב אומר לבנו באהבה רבה: אקבל אותך בלא תנאים. אקבל אותך תמיד, גם כשהחפצים שלך יהיו מפוזרים בחדר. גם באופן אסוציאטיבי האב מוכן לכל, רק כדי לחוש את בנו כחלק מחייו בתוך ביתו. געגועיו של האב מנוחמים בקטעי הנגינה שמשאיר לו הבן על המחשב. המסרים שמחפש האב מבנו נותרים על המסך. המחשב מקשר בין עולמו של הבן לעולמו של האב. הבקשות של האב מבנו הן בקשות פשוטות, לא לדבר עימו אלא להיות נוכח בסביבה המשפחתית התומכת. כשהוא רואה את בנו יוצא עם בת זוג הוא נותר בציפייה כדי לראות שנוצר חיבור בינו לבינה. ההשגחה של האב לבנו קיימת תמיד גם כשאינו מחכה לו. הוא מצפה שיחזור. ואחר-כך הוא מבקש שיישאר לארוחת הערב. הבן שבגר ועזב את הקן, מתבקש על-ידי אביו לחזור להיות עימו.

• נגן המנגינות
  
  בְּנִי הָאָהוּב
  תַּשְׁאִיר אֶת הַנַּגָּן הַמְּמֻחְשָׁב
  מַשְׁמִיעַ אֶת סַיְמוֹן וּגַרְפוּנְקֵל
  בְּשִׁיר מֶלוֹדִי
  שֶׁיִּשְׂרֹד אֶת הָאֵרוּעִים
  וְלֹא יוֹסִיף שׁוּם שַׂעֲרַת שֵׂיבָה,
  וְאַחֲרָיו שִׁירֵי חִפּוּשִׁיּוֹת,
  וְסָחָרוֹב,
  בְּסֶבֶב מִתְמַשֵּׁךְ שָׁעוֹת
  שֶׁחוֹזֵר שֵׁנִית וּשְׁלִישִׁית וְשׁוּב.
  הַשְּׁאֵר אֶת הַנַּגָּן פּוֹעֵל
  וַאֲנִי אֶחְשֹׁב שֶׁאַתָּה כָּאן
  בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ.
  
  בְּנִי הַיָּקָר
  הַשְּׁאֵר אֶת הַגַּרְבַּיִם -
  וְלֹא נוֹרָא אִם הֵם מְפֻזָּרִים
  עַל הָרִצְפָּה, עַל הַסַּפָּה
  חֶלְקָם גַּם לֹא מְכֻבָּסִים -
  כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַרְגִּישׁ
  שֶׁזֶּה עַתָּה שַׁבְתָּ מֵאֵי שָׁם
  וְתִשָּׁאֵר כָּאן לְפָחוֹת
  עַד אֲרוּחַת הָעֶרֶב.
  תַּשְׁאִיר חֻלְצוֹת זְרוּקוֹת
  וְאֶחְשֹׁב שֶׁהִנֵּה תִּתְיַצֵּב
  שׁוּב לְפָנֵינוּ וְתִשְׁאַל
  מַה מַתְאִים יוֹתֵר לִיצִיאָה.
  
  בְּנִי, בְּנִי,
  תַּשְׁאִיר עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל הַמַּחְשֵׁב
  אֶת הַמַּרְאָה שֶׁל נַעֲרָתְךָ
  אֶת הַמַּסְרֵק
  כְּדֵי שֶׁאֵרָגַע בַּהַמְתָּנָה
  לְאַחַר שֶׁזֶּה עַתָּה יְצָאתֶם אֶת הַחֶדֶר
  מְחֻבָּקִים
  לַסֶּרֶט הַקָּרוֹב אוֹ סְתָם בִּלּוּי אַחֵר
  כִּי אָז מֻתָּר לִי לְהַמְתִּין לָכֶם
  מֵעֵבֶר לַחֲצוֹת
  לִרְאוֹת אֶתְכֶם חוֹזְרִים יָד בְּיָד.
  
  לֹא,
  אַל תִּסְגֹּר אֶת הַנַּגָּן,
  וְאֶת חֶפְצֵי הַחֶדֶר אַל תְּסַדֵּר.
  תַּרְשֶׁה לִי לְחַבֵּק אֶת הָאַשְׁלָיָה
  שֶׁאַתָּה עֲדַיִן כָּאן
  בַּבַּיִת.
  וּבֵינְתַיִם שָׁם, מֵעֵבֶר לָרְחוֹבוֹת,
  תִּבְנֶה לְךָ אֶת מְעוֹנְךָ
  וּכְשֶׁתָּבוֹא לְבַקֵּר
  הָבֵא אִתְּךָ אֶת נְכָדַי.
  לָהֶם מֻתָּר לְהַחְלִיף אֶת הַמַּנְגִּינוֹת
  הַנִּלְחָשׁוֹת
  בַּנַּגָּן הַטּוֹב הַמְּמֻחְשָׁב.

שירת המשפחה של המשורר מנחם פאלק מעניקה לקורא תחושה של התפעמות והתרוממות רוח, המשורר מתייחס לאבותיו בהמון געגועים ומתבונן בדור ההמשך. באמצעות המילים מצטייר עולם של יוצר רגיש המבחין ברגישות רבה בסובבים אותו. מעט כותב מנחם על הרגשתו האישית על נתינתו ועל עשייתו המרובה למען אחרים. משיריו ניכר שהנושאים בהם בוחר לכתוב משקפים את אישיותו במעין הזרה והרחקה. ואני, שיודעת מי הוא המשורר, יכולה להעיד שהוא מצוי בשירים ואישיותו הנפלאה משובצת בין דפי שיריו.

מנחם, כמה נפלא שאתה כותב שירים.