מלאכים בגיהנום

בסוף חודש מרס יצאה מרים עם קוֹבל ועזרה לו לפנות את מעט השלג שעוד נותר בצדי החצר. "הי! הבט, יש לנו אורח!" קראה בשמחה והצביעה לעבר פרח לבן שבצבץ ועלה מתוך השלג ("בצל הנחש"-פרח המבשר את בוא האביב.).

"אתמול ראיתי את פעמוניות השלג" (פרחים סגולים קטנים), נזכר קוֹבל בחיוך. "אין ספק, האביב בפתח". נקווה שיביא עמו בשורות יפות ורעננות, כמו הפרחים הללו".

אף שרבים ייחלו מאוד להופעתו, האביב התעכב. בסוף חודש אפריל פתחו סופות רעמים וברקים את ברזי השמים. גשם זלעפות ניתך במשך כמה ימים. השלגים הפשירו ובדרכים נקוו שלוליות גדולות ועמוקות של מים ובוץ. מים רבים זרמו לתוך תעלות אבן בצדי הדרכים ופילסו בשאון גדול את דרכם במדרונות העמק לעבר הנהר. בתקופה זו כבר הצטברה במרתף ביתו של הנריק קוֹבל כמות גדולה מאוד של תרופות. תסכול רב מילא את לבם. איש מהשליחים לא הגיע.

הימים נקפו. בסוף חודש מאי מיגרה השמש את הקרה. האביב פרץ במלוא עוזו, תפארתו וניחוחותיו. גזעי עצי הלִבנֶה והאֶדֶר הגירו את שׂרפם השקוף, ועל ענפיהם הנצוּ פרחיהם הבשוּמים. עלי גביע צהובים-ורדרדים קישטו את ענפי עצי הערמונים כגלילי נרות. ניצני עצי הדובדבן והשזיף פקעו, פקחו את עיניהם הוורודות-לבנבנות והפיצו את ריחם המשכּר. ציפורים, דבורים ופרפרים צבעוניים עפו וריחפו להם בעליזות. חיוך אביבי מאושר הלך והתפשט לו על-פני האדמה, אך לא על פניהם של האנשים והילדים, שנראו מסוגרים ומכונסים בעצמם.

מרים הקפידה להתייצב במרפאה שלוש פעמים בשבוע כפי שהתחייבה. עתה נהנתה לרכב אל המרפאה על גב הסוס ובלעה בעיניה את מרבדי הירק והפריחה שריפדו את מורדות העמק ואת כיפות ההרים הצחורות. מדי פעם, בדרך חזרה אל הבית, התבוננה לעבר היער בכמיהה. השתוקקה להיכנס אליו כדי לראות, ולו רק עוד פעם אחת, את פניו של מיכאל. בלבה הייתה משוכנעת שד"ר ויינברג הצליח לרפא ולהציל אותו.

מלאי התרופות במרתף הלך וגדל, אך משום מה, איש מאנשי פּטרובסקי לא הגיע לקחתן. מדי פעם היו מגיעות לאוזניהם שמועות על פיגועים מוצלחים של לוחמי המחתרת שהתרחשו בסביבה. בגלל הגשר ההרוס עשתה את דרכה לעבודה וממנה עם סוסה על גב הדוברה. לעתים, כשדורצ'ק נזקק לה לשעות עבודה נוספות, היה אוסף אותה ומחזירה בכרכרתו.

באחד מערבי האביב הבהירים, כשישבו נינוחים מול האח, הכריזה שבכוונתה לצאת מיד לבית-החולים ביער. קוֹבל הזכיר לה את הוראתו המפורשת של פּטרובסקי, אך היא פסקה בנחישות: "אני מוכנה לקחת על עצמי את הסיכון! מחר אינני עובדת. הלילה אצא ואקח את הציוד ואת התרופות שאגרנו אל המרפאה ביער".

"ואולי המרפאה של היחידה עברה למקום אחר?"

"אם בית-החולים עבר, אשאיר את כל התרופות והציוד בבונקר ואשוב הביתה. כשהשליח יגיע, נודיע לו שהכול נמצא שם", אמרה בקול נחוש.

קוֹבל הנהן בראשו כמי שהשלים עם דבריה, אך היא חשה שאינו מרוצה מהחלטתה. הוא נופף בידו וקרא: "אני יודע שאין טעם להתווכח איתך. אגש להצמיד את התרמילים עם התרופות לגב הסוס שלך, אך, לדעתי, את עושה מעשה חסר אחריות ומסוכן מאוד".

"אני הולכת להתלבש!" הכריזה, ועלתה מיד לחדרה. כעבור שעה קלה ירדה מהחדר לבושה בבגדים חמים, ולפקודתו נאלצה לאכול ארוחה שהכין לה. משהו בלבה אמר שהם זקוקים לה, והיא עושה את המעשה הנכון. בשעה שקוֹבל יצא עם שני התרמילים לחצר, הכניסה לתרמיל נוסף כיכר לחם טרי שאפתה, פּיֵרוֹת, ירקות וממרחים שונים שקוֹבל רקח, ונשאה את התרמיל הכבד לחצר.

קוֹבל סיים להצמיד את התרמילים לגופו של סוסהּ, התבונן בתרמיל שבידיה, ושאל: "איפה אמצא עתה מקום לתרמיל נוסף?"

"אין ספק שתמצא לו מקום. אל תדאג, הסוס יעמוד במשא".

לאחר שהתרמיל הוצמד לבטנו של הסוס נטלה את האקדח, נפרדה מקוֹבל בחיבוק ויצאה לדרך כשקולו מהדהד אחריה: "שמרי על עצמך, ילדה שלי".

הלילה היה אביבי ובהיר, אך קר מאוד. מרים דרבנה את סוסה ובתוך דקות ספורות הגיעה אל היער. איש לא הבחין בצאתה מהכפר. למזלה, הדרך הייתה שוממה. ברור היה לה שגם אם תרדם, סוסהּ הנאמן יביא אותה למחנה. כעבור שעתיים הגיעה למקום, הורידה מגב הסוס שמיכות, הדליקה את העששית ששלפה מתרמילה, ונכנסה לבונקר.

בבוקר התעוררה לקול צהלת סוסה. לא היה לה ספק. מישהו נמצא בחוץ. היא שלפה את אקדחה, ובחשש גדול הציצה מהפתח. לנחיריה הגיע ניחוח פרחי הלילך. פניני טל התנוצצו על העשב הירוק והגבוה. אד כחלחל היתמר מעל האדמה ונבלע באלומות קרני השמש שבצבצו מבין אמירי העצים. חיוך רחב התפשט על פניה למראה מונייק גומולקה, שניצב לו בנחת לצד סוסו האפור, ועישן מקטרת. "מר גומולקה, איזו הפתעה נעימה. מה אתה עושה כאן?" קראה.

גומולקה ניגש אליה, לחץ את ידה בחום ואמר בפליאה: "את שואלת מה אני עושה כאן? מה את עושה כאן?! בוקר טוב לך, זוֹיהל'ה", אמר בחיוך, הצביע לעבר האקדח שבידה, ולחש: "לפני שאת יורה בי, אני רוצה שתדעי שאני אוהב מאוד את החיים, במיוחד בתקופת האביב". מרים צחקה והשיבה מיד את האקדח לחגורתה.

"אני רואה שכל מה שמספרים עלייך נכון. אף בחורה פולנייה לא הייתה יוצאת בלילה בתקופה מסוכנת שכזו, וישנה כאן לבד בבונקר. אבל את עשויה מזן מיוחד".

"מתי הגעת לכאן?" שאלה.

"למעשה אני נמצא בסביבה כל הזמן. המחנה הישן הוא מקום מפגש, אליו מגיעים פצועים. לפני שעה קלה הגעתי הנה כדי לחטוף כמה שעות שינה. כשראיתי את הסוס שלך, הבנתי שגילית יוזמה פרטית והחלטת להגיע אלינו".

"כבר זמן רב שלא שמעתי מכם דבר. מה קורה אצלכם? מה שלום החבורה במרפאה? האם הפצועים החלימו? איך מסתדר שם ד"ר ויינברג? בבקשה, ספר לי!" הפצירה בו, והוסיפה בחיוך: "אני כל כך שמחה לראות אותך בריא ושלם".

תוך שניות ספורות שלף ממקום מסתור פרימוס, מילא קנקן במים מבקבוק שנשא על סוסו, והכין תה. מרים הוציאה מתרמיל המזון קופסה עם עוגיות, ושניהם התיישבו על גזע עץ ושתו בהנאה.

גומולקה הצית את מקטרתו שכבתה, ינק ממנה בהנאה וסיפר:
"לצד הצלחותיהם הרבות של לוחמי היחידה בגרימת צרות צרורות לאויב, לא חסרים היו גם קשיים. לצערי, יש לנו הרבה נפגעים, גם הרוגים, וד"ר ויינברג שהבאת לנו עושה כאן עבודה נפלאה. עכשיו יש לו בית-חולים של ממש.

מגיעים אליו לוחמים פצועים וחולים מכל אזורי הלחימה, אפילו מחבורות פרטיזנים אחרות שפּטרובסקי נמצא אתן בקשר. אותם בחורים שהוא ניתח בפעם האחרונה שהיית כאן, בריאים ושלמים. אחד מהם אפילו שב לפנות בוקר מפעולה מוצלחת ונתן לי את המתנה הזו". גומולקה שלף אקדח מנרתיק שהיה צמוד למותניו, ליטף את קנהו, ואמר: "זהו וולטר פי 38, אקדח גרמני".

הבחור, שהוא מומחה לחבלה, הטמין מטענים ופוצץ שלשום כמה משאיות מלאות בחיילים שנסעו על הדרך הראשית ביער. הוא הביא משם שלל רובי מאוּזֵר ואקדחים. הבחור השני הרס לגרמנים קווי טלפון וטלגרף. תארי לעצמך, שני לוחמים בלבד מצליחים לשגע את הגרמנים. הם משוכנעים בוודאי שיש לנו כאן איזו חבורה מאורגנת המונה מאות לוחמים. כשאני נזכר שבזכותך שני הבחורים הללו חיים, אני אוהב אותך".

"האם תוכל לעזור לי להביא את התרמילים האלה למרפאה? יש לי כאן תרופות וציוד שהצלחנו להשיג עבורם".

"ברצון רב!" השיב, ולאחר שסיימו את ההכנות ליציאתם הוסיף: "המפקד יתרעם עליי. הוא, בטח, ינזוף בי על שפעלתי ללא אישורו. מה שבטוח, להורג, הוא לא יוציא אותי. אקח את הסיכון ואעזור לך. קדימה, גיבורה שלנו! בואי, נצא לדרך!"

לאחר רכיבה מתפתלת בין עצים במעלה ההר הגיעו לשטח המחנה, שנראה שומם. שניהם ירדו מהסוסים ונכנסו לבונקר. המקום נראה הפעם כבית-חולים אמיתי. על מיטות שדה, בין מחיצות בד, שרועים היו בחורים ובחורות פצועים וחבושים. גומולקה הצביע לעבר דמותו של ד"ר ויינברג הכורע ליד מיטת פצוע.

"תראו איזו אורחת מלאכית הבאתי אליכם!" קרא גומולקה בקול. ברגע שהבחין בה אורו עיניו. ד"ר ויינברג חש לעברה בשמחה, חיבק אותה וקרא בהתרגשות: "זוֹיה, אני כל כך שמח לראות אותך!"
מרים בחנה אותו מכף רגל ועד ראש, חייכה בסיפוק ולחשה: "כשאני נזכרת איך נראית כשהשארתי אותך כאן, ורואה אותך היום, אני מבינה שטיפלו בך כאן יפה. אני מאושרת. עכשיו, כשעלית במשקל, אתה נראה נפלא. שמעתי שאתה מחולל כאן נפלאות".

גם פרנצ'סקה בירכה אותה בחמימות, בטרם המשיכה את הטיפול בפצוע. ד"ר ויינברג הורה לה להתיישב בפינה ששימשה כמשרדו. שם סיפרה לו על המצבור הגדול של התרופות שנאגרו בבית, ועל תסכולה הרב מההמתנה הממושכת והעקרה לשליח שייקח את התרופות, או שייתן לה אות לצאת לדרך. "אתמול פשוט כבר נמאס לי לחכות, והחלטתי לצאת לדרך למרות התנגדותו של קוֹבל. אני מקווה שאתה זקוק לציוד ולתרופות שהבאתי".

"איזו שאלה! ברור שאני זקוק לתרופות. המלאי שנותר לנו כאן מצומצם. פה ושם מגיעה לכאן אספקה, אך זה בהחלט לא מספיק. עכשיו, ספרי מה שלומך ומה שלום מר קוֹבל היקר, איך אתם מסתדרים שם בכפר?"

"לפני שאספר לך, כדאי שתשלח מישהו לפרוק מהסוס שלי את התרמילים", הציעה.

לא היה צורך בכך. ברגע זה הגיע גומולקה למקום כשהוא נושא שני תרמילים על גבו. "איפה החנייה?" שאל. פרנצ'סקה סיימה את הטיפול בבחור, והורתה לו להניח את התרמילים ליד ארונות הציוד הרפואי.

לאחר שהניח את המשא, ביקש ד"ר ויינברג מפרנצ'סקה ומשני עוזריו שיפתחו את התרמילים ויניחו את תכולתם בארון. אחד מהם פתח תרמיל, הציץ לתוכו, פלט שריקת התפעלות וקרא: "אני רואה שהצלחתם לשדוד את כל הרוקחים בעיר. איך עשיתם את זה?" מרים התבוננה בחיוך בד"ר ויינברג, שנעץ מבט נדהם באוצרות שפרנצ'סקה והעוזרים שלפו מהתרמילים.

"עד שתפרקו את הסחורה, אני יוצאת החוצה להתרענן מעט מהדרך", אמרה לו. "בבקשה! גשי למטבח, שתי משהו וחכי לי. כשאתפנה, אגיע אלייך".

כשיצאה, ראתה את גומולקה יושב על סוסו. "את הדרך בחזרה את מכירה", אמר "אני חייב עכשיו לזוז". היא הנהנה בראשה ונופפה לו לשלום בידה.

בלבה קיוותה מאוד לראות את מיכאל. בהביטה סביבה הבחינה בכמה בקתות קטנות המוסוות בסבכי הצמחייה. ליד אחת מהן ניצב בחור גבוה, בהיר שער. הוא התבונן לעברה במבט סקרני. לפתע נופף לה בידו, ניגש אליה בחיוך וקרא בקול נרגש: "זוֹיה! הצלחת להגיע לכאן?" משהבחין במבע השואל על פניה, הציג עצמו: "שמי סלאבק קוזניק, הבחור שנותח עם מיכאל ביום שהגעת לכאן עם הרופא.

בזכותך מיכאל ואני בריאים ושלמים. אפילו בצלקות שלנו כבר לא ניתן להבחין כמעט. כמה טוב שבאת. לא הספקתי להודות לך, אז הרשי לי להודות לך עכשיו. אני חייב לך את חיי!"

"אין כל צורך בתודה. כולנו זקוקים בשעה זו או אחרת לעזרה, וטוב שיש מלאכים כמו ד"ר ויינברג, המחוללים נפלאות," אמרה.
"אני מקווה שתישארי אתנו," אמר סלאבק.

במבט סקרני בחנה את השטח ושאלה: "מה שלומו של מיכאל?"
"מיכאל שב לפנות בוקר מפעולה לאחר כמה ימים שהסתובב בשטח ולא ישן. הוא נמצא כאן בבקתה הקרובה, שקוע בשינה עמוקה. נראה שימשיך לישון עד הערב".

"לא! אני לא מתכוון לישון עד הערב!" נשמעה קריאה רמה מפתח הבקתה.

לבה ניתר בחזה. מיכאל ניצב שם יחף, לבוש מכנסיים צבאיים וגופייה, וחיוך ישנוני על פניו הלא מגולחים. פרש לעברה את זרועותיו, ומרים חשה והתכנסה בהן. הוא חיבק אותה, נשק ללחייה ואמר: "זוֹיהל'ה, אני מאושר לראות אותך. לא פעם כמעט והגעתי לבית קוֹבל, אך נאלצתי להתרחק כדי לא לסכן אתכם. מה שלומך, מתוקה שלי?"

"אתה שואל אותי? מה איתך? כל כך דאגתי לך. לא ידעתי אם הצלחת להתאושש מהניתוח". "כפי שאת רואה, ידידי סלאבק ואני חיים וקיימים בזכותך ובזכות הרופא המצוין שהבאת למחנה".

"זוֹיה, לעולם לא אשכח מה עשית למעני!" הכריז סלאבק בחיוך, נפרד מהם והלך לדרכו.
מיכאל הניח את ידו על כתפה. "מתי הגעת?"
"הגעתי עכשיו, הבאתי אתי תרמילים מלאים בתרופות ובציוד לד"ר ויינברג".
"אז, בוודאי, לא אכלת ארוחת בוקר. יש לנו כאן מטבח, בואי נשב שם".
"אם כך, אני חייבת להוריד מגבו של הסוס תרמיל שקוֹבל הכין במיוחד בשבילך ובשביל ד"ר ויינברג".

"חכי כאן! אל תזוזי!" אמר מיכאל ונכנס לבקתה. לבה סער מהתרגשות. כעבור רגעים ספורים יצא מפתח הבקתה כשהוא לבוש ומסורק וניגש אל הסוס. כששב עם התרמיל על גבו, חיבק את מותניה ונזף בה בחיוך: "צפצפת על הוראותיו של פּטרובסקי. את היחידה שמעזה לעשות דבר כזה. הרי את מכירה אותו. הוא עלול להוציא אדם להורג מול כיתת יורים על הפרת פקודה. אם זה יקרה, אני לא אציל אותך".

מרים צחקה ונכנסה אחריו לאוהל צבאי שבמרכזו ניצב שולחן עץ גדול וספסלים. בעזרתו פתחה את התרמיל, הוציאה מתוכו את הלחם ואת צנצנות הממרחים השונים, והכריזה: "בהוראת מר קוֹבל, אתה חייב לטעום מכל ממרח שרקח".

מיכאל נטל מצקת ומזג לשניהם תה מתוך סיר גדול שניצב על תנור פחמים גדול. התיישב, פרס את הלחם ומרח פרוסה בחמאה ובריבת דובדבנים תוצרת קוֹבל. לאחר הנגיסה הראשונה עצם את עיניו, השמיע קול המהום נהנתני ולחש: "למעדן הזה יש טעם של בית".

בתיאבון רב המשיך באכילה. "עכשיו, ספרי לי מה אירע אצלכם מהיום שראיתי אתכם בפעם האחרונה.

מרים שנהנתה לראותו אוכל בשקיקה, סיפרה לו על אהבתה של זוֹיה לד"ר ויינברג. "כשהבאתי את ד"ר ויינברג לכאן, הוא היה שבור מהבשורה המרה על מותה. שמחתי כל כך לראות שהוא התאושש".

"הוא לא כל כך התאושש," אמר מיכאל. הניח את ספל התה מידיו והתבונן בפניה במבט עצוב. "הוא כל הזמן מדבר על אהובתו, דודניתך שנרצחה. הרי שמעת מה קרה למשפחה שלו בגטו ורשה. אני מתפלא, איך איש יקר זה מצליח לשמור על קור רוחו, לתפקד ולעזור כאן לכולנו אחרי כל מה שעבר עליו. שמעתי שהגרמנים ערכו גם אצלכם ביקור בית".
"איך אתה יודע על כך?!" שאלה בתדהמה.
"הגרמנים חיפשו באזור זמן רב אחת מהלוחמות שלנו, רות דוידוביץ’, שיצאה לביתכם כדי להביא את התרופות".
מרים השתתקה, פניה קדרו.
"מה קרה לך זוֹיה?" שאל.

בקול רועד גוללה באוזניו את ניסיונה הנואש להציל את חייה של רות, הלוחמת שנקברה בחצרו של קוֹבל. סיפרה לו באילו ייסורים התייסרה עד לרגע שהם מצאו אותה מוטלת חסרת הכרה במתבן. "קשה לי להבין למה רות נשארה בחוץ. אני משוכנעת שאילו פּטרובסקי לא היה מכתיב לה הוראות נוקשות כל כך, היינו מצילים אותה", אמרה בקול שבור, הליטה את פניה בידיה והתייפחה.

מיכאל ליטף את ראשה ברכות ולחש: "זה לא ינחם אותך אם אומר שמחזות כאלה מתרחשים עתה בכל יום ובכל מקום ברחבי אירופה. אנשים חיים בהשפלה מתמדת, במיוחד היהודים. רות דוידוביץ' הייתה לפחות מאותם יהודים אמיצים שלא היו נכונים להיכנע ללא מאבק. האמיני לי, הכרתי אותה היטב. רות הייתה נחושה בדעתה. ידעה מה היא עושה. היה לה סיפוק רב מכך שבחייה הקצרים הספיקה לקצר את חייהם של הרבה נאצים.

חוץ מזה, שמעתי שהצלחת להחזיר לחיים את הרופא שלנו, שגם הוא כמעט הלך לעולמו. עכשיו אכלי גם את משהו, וספרי לי איך את מעסיקה את עצמך בכפר המשעמם של דודך, הנריק קוֹבל".

במשך שעה ארוכה סיפרה למיכאל על עבודתה כאחות אצל דורצ'ק, על עבודתו של קוֹבל, ועל כל האירועים המסעירים שחוותה בביתו. "הקשר עם דורצ'ק מאפשר לנו להגיע בקלות לתרופות שאתם צריכים".

"הנריק קוֹבל הוא אדם מדהים!" אמר מיכאל בסיום הארוחה. הוא הצביע על המזון הרב בתרמילה, והוסיף: "יש לדודך ולך מזל גדול שאתם חיים בכפר קטן ליד היער, ויש לכם אפשרות לייצר בעצמכם את המזון. למעשה, בכל רחבי פולין אנשים גוועים היום ברעב. קשה להם למצוא אפילו פירור לחם יבש".

"אני יודעת מה המצב. ד"ר דורצ'ק, שנמצא בקשר עם הגרמנים, אמר לי שכל יהודי פולין ואירופה מובלים למחנות עבודה, ושרבים מהם מתים שם מרעב, מעינויים וממחלות. קשה לי להאמין לסיפוריו.

ידוע לי שהגרמנים מגיעים לכל הכפרים ומחרימים גם מהנוצרים את המזון. מי שמתנגד להם, הורגים אותו ללא רחמים. הצרה שישנם גם הרבה פולנים אנטישמים, כמו דורצ'ק, הרופא שאני עובדת אצלו. לא פעם קרה שנסעתי אתו לעיר וראיתי מחלון כרכרתו גרמנים מתעללים ביהודים. דורצ'ק כעס על תגובתי הנסערת והזהיר אותי שאם אמשיך להגיב כך, הוא לא יאפשר לי לעבוד אתו. כיצד יכול נוצרי משכיל ונאור שנראה כמי שאוהב את הבריות ועוזר להם, לראות מחזה כזה ולהישאר אדיש? איך יכולים הנוצרים להיות כל כך אטומים לסבלם של היהודים?"

מיכאל קם ממקומו, נשא את מבטו לשמים, קמץ את אגרופיו ואת שפתיו, ושתק. לרגע נדמה היה לה שדמעות מנצנצות בעיניו. היא קמה ממקומה, התקרבה אליו, מחתה את פניה ושאלה: "מה קרה, מיכאל? אתה כועס עליי?"

הוא הפנה לעברה את מבטו, נעץ בה את עיניו הבוערות, ליטף באצבעותיו את לחייה ולחש: "אני נראה לך כועס?" לפתע כרך את זרועותיו סביבה, הצמיד אותה ברכות לגופו ונשק לשפתיה בחום. מגע שפתיו החמות על שפתיה גרם לה תחושת עונג שלא חוותה מעודה.

מרים עצמה את עיניה והתמכרה לנשיקתו, שהרטיטה את כל נימי גופה. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו, חשה את שפתיו החמות מרפרפות על לחייה ועל צווארה, ושמעה אותו לוחש באוזנה: "הוי, זוֹיה, זוֹיה, ילדה יקרה שלי". חבוקה בזרועותיו, חשה את גופו המוצק ואת ידיו המלטפות את גופה ברכות. מרים הניחה את ראשה על חזהו, התמכרה למגע אצבעותיו והתפללה בלבה שלא ירפה ממנה, ושנשיקותיו, לטיפותיו וחיבוקו יימשכו לנצח.

"טוב! טוב! אני רואה שאתם עסוקים!" נשמע קולו של ד"ר ויינברג מפתח האהל. מרים התנתקה במבוכה מזרועותיו של מיכאל. פניה להטו כאש. היא נשכה את שפתיה וחשה כמי שנתפסה בקלקלתה. מיכאל חיבק את כתפה ואמר: "ד"ר ויינברג, תכיר בבקשה את זוֹיה קוֹבל, החברה האהובה שלי".

נשימתה כמעט ונעתקה מהתרגשות. משפט זה חילץ אותה מיד ממבוכתה. הוא נעם מאוד לאוזניה. מיכאל ליטף בכף ידו את גבה, חיבק את מותניה ואמר לו: "הגעת בזמן! אני לא יודע מה היה קורה, אילו איחרת בכמה דקות".

ד"ר ויינברג צחק, התבונן בשולחן, שהיה עמוס במעדנים, ואמר: "זוֹיה, אני מקווה שאכלת. על-פי הוראתו של פּטרובסקי שהתקבלה בקשר, את חייבת לחזור מיד הביתה. יש לו הלילה משימה בשבילך. את הפרטים ימסור לך בבית. לפני שתצאי, בואי ואתן לך את רשימת התרופות החסרות. המפקד שלנו איים שאם לא תצאי מיד, יעיף אותי, את הרופא היחיד שיש לו, מהיחידה".

מחושמלת ממגע גופו של מיכאל, החליקה את שערה הסתור ואת בגדיה, התבוננה באהבה בעיניו השחורות של מיכאל, ואמרה בקול צרוד: "אם החבר שלי יסכים לשחרר אותי, אבצע את המשימה מיד".

מיכאל פרץ בצחוק, אחז בכף ידה, ושניהם צעדו בעקבות הרופא לעבר הבונקר. גלי חום נעימים זרמו מכף ידו אל גופה. בפתח המרפאה חיבק אותה ולחש באוזניה: "אנחנו חייבים עכשיו להיפרד. היי בטוחה, זוֹיה יקרה שלי, שניפגש. אני מבטיח לבוא ולבקר אותך אצל מר קוֹבל". מיכאל נשק ברפרוף לשפתיה, פנה לאחור והלך.

מיכאל, מיכאל אוהב אותה! אושר רב הציף את לבה. היא נשמה עמוקות, ובתחושת ריחוף קלילה ירדה במדרגות הבונקר ונכנסה לאולם, שהיה מלא בלוחמים פצועים ובאנשי צוות.

ד"ר ויינברג התבונן לעבר המדפים המלאים וקרא בקול נרגש: "הביטי, בזכותכם כבר יש לנו כאן בית מרקחת. כמתענג על השלל פירט באוזניה בהתלהבות רבה את שמות התרופות ואת ייעודן. "יש כאן: סולפה - לדלקוֹת. דיגוקסין, אדרנלין וראמינל - ללב. נובקסין וסליצליטים - לבעיות ראומטיות. אינסולין - לסוכרת. סאדין, רפנוזול וואליום - להרגעה. מורפין - לשכוך כאבים, אתר - להרדמה, גלוקוז לחיזוק ואפילו דיספסטול לכאבי מחזור. אני המום", קרא בהתרגשות, "הביטי, יש לנו פה מזרקים, יוד, ספירט ובנזין לבן, פלסטרים, תחבושות, גזות, צמר גפן... סחורה שכל בית מרקחת יכול להתגאות בה. התרופות יספיקו לנו לזמן מה. תלוי בכמות החולים שיגיעו אלינו. אין לי מילים להודות לקוֹבל ולך על העזרה.

"את רוב התרופות השיג עבורכם קוֹבל בשוק השחור בעיר, הוא רכש אותן בכספי היחידה. חלק קיבלתי מד"ר דורצ'ק".

"אני מקווה שאינך לוקחת אותם ממרפאתו בלי רשותו", אמר ד"ר ויינברג בעת שנעל את ארון התרופות הגדוש. הוא התבונן סביבו ומשווידא שאיש אינו מאזין לדבריהם, הצביע לעבר כיסא. "שבי, בבקשה", אמר "אני רוצה לשוחח אתך". לאחר שהתיישבה, פנה אליה בקול שקט. "האם ידוע לך שמיכאל אינו בחור יהודי?" שאל.

"כן, אני יודעת," השיבה, והוסיפה מיד: "אבל הוא אינו יודע שאני יהודייה. נאלצתי לספר לו שאני נוצרייה".
"סלחי לי אם אני מתערב בעניינייך הפרטיים", התנצל ויינברג. "לא איכפת לי שאת יהודייה והוא נוצרי. את הרי יודעת היטב שאהבתי מאוד את זוֹיה והייתי מתחתן אתה, אלמלא..." הוא השתתק, הרכין את ראשו וכעבור שניות ספורות המשיך: "מה שמטריד אותי בעניין זה הוא שאת בסך הכל נערה בת שבע-עשרה וחצי, ומיכאל הוא גבר בן עשרים-ושבע, בעל ניסיון מיני. עלייך להיות זהירה מאוד ביחסייך אתו. איני יודע מה הוריך הספיקו להסביר לך בנושא, אך חשוב שתביני, שמעבר לעונג המשכּר הרב שיש ביחסי אהבה, יש גם סיכונים".

מרים הקשיבה בעניין רב להרצאתו הקצרה על האנטומיה של יחסי המין בין גבר לאישה. "ממעשה אהבה אפשר להתעבר. בתקופת מלחמה נוראית זו, רצוי מאוד להימנע מסיכון שכזה. היו כאן בנות שנכנסו להריון וגורלן היה אכזר. האם הבנת את דבריי?" שאל.

מרים חשה נבוכה מאוד מהשיחה. היא הנהנה בראשה, השפילה את עיניה, ובפנים סמוקות לחשה: "מיכאל בחור טוב והגון. חבל שאני צריכה להסתיר ממנו את זהותי. רק פּטרובסקי, קוֹבל ואתה יודעים מי אני", ובגמגום הוסיפה: "ממ.. מה שראית במטבח, היה הפעם הראשונה בחיי שהתנשקתי עם בחור". בתנועה חטופה שלחה את אצבעותיה לשפתיה, מיששה אותן ואמרה בחיוך מבויש: "למען האמת, זה היה נפלא! אני חשה מאושרת".

"ברגע זה הזכרת לי אִמרה יפה של ד"ר אלברט שוויצר, רופא ופילוסוף, אשר הקים במאה שעברה בית-חולים באפריקה: "אושר הוא הדבר היחיד שנותר שלם, כאשר מתחלקים בו". ידוע לי שאין לך כרגע אפשרות לקבל ייעוץ מאמך או מאביך. אם תהיי זקוקה לעצה בנושא, את יכולה לפנות אליי".

"ד"ר ויינברג, עד שאתחתן, הבחור שאוהב ייאלץ להסתפק רק בנשיקות ובחיבוקים. מזה בנות אינן מתעברות. במשך הזמן כשאכיר את מיכאל היטב, אחליט בדעה צלולה עד כמה אתן לקשר בינינו להתפתח. בינתיים, אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה, אל תספר למיכאל או למישהו אחר על יהדותי".