ספר עב כרס של המכון הישראלי לדמוקרטיה

מבוא
לזכות המכון הישראלי לדמוקרטיה נזקפים מחקרים וספרים התורמים לשיח הפוליטי בישראל. ספר זה נכתב מזווית הראיה ש"המערכת הפוליטית בישראל משקפת את מורכבותה של החברה, וכל ניסיון לעשות "סדר" צריך להיות זהיר, מחושב ומותאם לרקמת החברתית. מפלגות, קבוצות חברתיות וקואליציות אינן בבחינת " רעש" מיותר במערכת הפוליטית, כי הן ממלאות פונקצית חשובות של תיווך והקבצת אינטרסים".

ספר זה הינו בעל שני כרכים ומטפל בפירוט (הדורש בהכרח ביקורת נרחבת עליו, שבשל קוצר היריעה- תצומצם לנושאי משנה ספורים) בנושאים שונים כשהכרך הראשון בעל שלושה שערים ועוסק בשער הראשון בתפקיד הפוליטיקה בהקמת המדינה תוך שרטוט אופייה של זו שקמה ובדיון בסוגית החוקה.

השער השני הינו שער פונקציונאלי מוסדי העוסק בתפקוד: נשיא המדינה, הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, השופטת, כמו גם ב"מנגנוני ניטור: מבקר המדינה, ועדות ממלכתיות והיועץ המשפטי לממשלה. הפרק האחרון בשער זה הינו "שלטון מקומי הנדבך החסר בדמוקרטיה הישראלית (שמעצם ניסוחו שונה בגישתו מזו של אמנון רובינשטיין שבספרו האחרון על שינוי שיטת הממשל מצא בשלטון המקומי בסיס לשינוי ברמה הלאומית).

השער השלישי: החברה הפוליטית כולל פרקים ובהם על: ההשתתפות הפוליטית של האזרחים ומשמעותה, מקומן של המפלגות, תוצאות הבחירות, כמו גם פרק בסימן ספר קודם של גל נור "הדמוקרטיה בישראל" (לפי גישת קרל דויטש שהעמיד את תפיסת ההיגוי כמושג מארגן בחקר מערכות פוליטיות), ופרק על החברה האזרחית והתקשורת.

הכרך השני דן בסוגיות פתוחות במערכת הפוליטית בישראל בתחום המדיניות: "מדיניות החוץ והביטחון" והפנים" האזרחים הערבים: מקומם במדינת ישראל"(סוגיה בה הרבה המכון לפרסם מחקרים וניירות עמדה), כמו גם פרק על החברה והכלכלה ועל מקום הדת במדינה.

ישראל כמדינת לאום

מהות המדינה והמשטר הנהוג בישראל הן סוגיות בהן עוסקים חוקרי מדע המדינה ולא רק הם. תפיסת המדינה שקמה מהמערכת הפוליטית היישובית מביאה את המחברים לשאול שאלת בנוגע להמשכיות: "האם הקמת המדינה אינה צריכה להיחשב קו פרשת מים שמבדיל בין התנהגות של מערכת וולונטרית של תנועה לאומית (יש כמובן לשאול עד כמה הייתה זו מערכת וולונטרית ובאילו תחומים-י.ב.) (שנוקטת תכסיסנות בעקיפת הכללים) לבין התנהגות של שלטון במדינה מתוקנת שמקפיד על חוקיות מעשיו הן במישור הפנימי והן בזירה הבינלאומית?" (עמ' 29).

אולם במדינה חסרת חוקה, תרבות פוליטית המצטיינת ברמת שחיתות שאינה נמוכה, דומה שהמשוואה הנבדקת מורכבת יותר, מה גם, שמבחינת הסוגיה הלאומית אין ישראל מדינת לאום נורמטיבית.

המחברים מסבירים שמדינת לאום "היא אותה מדינה שנועדה לתת ביטוי להגדרה עצמית של קבוצת אנשים מסוימת (לאום) בעלי מאפיינים ייחודיים, כגון מוצא, שפה דת היסטוריה או קשרי שותפות אחרים". וגורסים: "בישראל, כמדינה המממשת את השאיפות הלאומיות מקרב הקהילה היהודית, קיימים המאפיינים המקובלים האלה, אך להבדיל ממדינות אחרות נוצר בה צירוף חדש של עם וטריטוריה "(עמ' 33).

כאן יש לברר: על איזה לאום מדובר בהקשר לקהילה היהודית בארץ? האם קהילה יכולה להיות לאום? לעיגון הלאום הם כותבים כלהלן:" סיפורה של מדינת ישראל מתחיל בקבוצה של יהודים שקראו לעצמם "ציונים" והחלו לראות את עצמם שייכים לאומה שאין לה עדין מדינה"( שם ).אולם לסיפור הציוני היה רובד נוסף כפי שניתן ללמוד ( ברמת המיקרו) על חברי ביל"ו הציונים האידיאליסטים, שעלו בעלייה הראשונה והם רק מיעוט קטן מקרב כלל חברי התנועה שנשארו במקום מושבם, שהרי כידוע לפי הבדיחה המגדירה את הציונים, ציוני הינו אדם האוסף כסף מיהודי שני כדי לעלות יהודי שלישי לארץ.. במילים אחרות יש לשאול האם הציונות שגרסה " עבודת ההווה" יצרה לאום חדש לחיל החלוץ שהגיע לארץ?!

אין בכתיבת המחברים לתת הסבר העומד על ההבדל בין ה"יהודי" ל"ציוני" ובינם ל"עברי" ול"ישראלי". זהו ליקוי משמעותי, הגם שהמחברים מציינים ש"האתגר המיוחד של התנועה הציונית היה עצם ההמשגה וההגדרה של האומה החדשה ישנה: יהודית? עברית? ישראלית?" (שם, סימני השאלה הינם במקור). למרבה הפלא המחברים סוברים שהתנועה הלאומית "הייתה תנועה תחייה לאומית " אירופאית" בהשקפת עולמה ובמושגיה"(שם). אולם אין באמירה זו עמידה על מהות הלאומיות, שהרי לא הלאומיות האורגנית המזרח והמרכז אירופאית כלאומיות הליברלית המערבית (עליה כתב יוסף אגסי המצדד בה בעקבות הלל קוק).

למרות הפירוט הרב בנושא החוקה (פרק שני בשער ראשון), מהותה הא-נומאלית של ישראל אינה באה לידי ביטוי בכרך הראשון, מה שמוביל את הדיון לכרך השני, עב כרס גם הוא.

בנקודה זו חשוב לציין שקיים אי-בהירות לגבי המושגים כפי שניתן ללמוד מהמשפט הבא: "הגישה של המערכת הפוליטית הישראלית יהודית ציונית כלפי הערבים בארץ ידעה אף היא תמורות ותנודות. הצבענו על החשש ל"אי נאמנות" כמוטיב מרכזי, אך מעבר לכך לא הופעלה מדיניות מוסדרת ומקיפה, למרות הניסיונות וההחלטות השונות של ממשלות רבות"(כרך ב', עמ' 963).

כאן עולות מספר שאלות: א.מדוע זו הייתה מערכת גם ישראלית,(ובמה?), גם ציונית (ובמה?), וגם יהודית (ובמה?), וכיצד הן עלו בקנה אחד זו עם זו ?. ב. עד כמה סוגיית האי נאמנות הייתה סיבה או תירוץ לקיומו של הממשל הצבאי?

בדונם ב"מסמכי החזון" מציינים המחברים שהיה שוני בין הציבור הערבי לבין הצעות מסמכי החזון וכי "סקר דעת קהל בקרב הערבים הראה ש"מדינת כל אזרחיה" זכה למרב התמיכה ( ארבעים אחוז), ולאחריה מדינה יהודית דמוקרטית עם שוויון זכויות מלא לערבים (26 אחוז), מדינה דו לאומית (תשעה אחוזים), ו"דמוקרטיה הסדרית" ( שמונה אחוזים")"(עמ' 965).

ניתוח הממצאים מעלה: א. התפיסה הרווחת בקרב ערבי ישראל היא, שאין ישראל מהווה מבחינתם מדינה דמוקרטית ליברלית של ועבור כלל אזרחיה. ב.הם חפצים בשוויון זכויות פוליטי, ומכאן התמיכה הן ב"מדינת כל אזרחיה" והן במדינה היהודית הדמוקרטית ( ככותרת למהות המצוינת בהמשך:), המבטיחה שוויון מלא לערבים.ג.בחינה זו הדמוקרטיה הליברלית עולה בקנה אחד עם תפיסת הלאום האזרחי,הגם הכשלים למימושה.

המחברים עומדים על כך (בחלק השני של הספר) ש"המשמעויות השונות של המונח "מדינה יהודית" קיימות כבר מראשית הציונות" (עמ' 1029), אך אין הם עומדים על הפרובלמטיות של הטענה המייחסת משמעות של לאום ליהודים. מאידך הם כותבים נכונה שאין ישראל יכולה להיות שייכת לאחד המודלים המסדירים את יחסי דת ומדינה (המדינה התיאוקרטית, דגם ההפרדה, דגם הכנסייה הרשמית, ודגם הקהילות המוכרות) ומציינים נכוכה ש"הדגם בישראל הוא ייחודי למדי, משום שלמעשה אין מדובר ביחסי מדינה ודת בלבד, אלא ביחסים שבין מדינה, לאום ודת. בסעיף שהיה בעבר בתעודת הזהות בישראל,: "יהדות" נרשמה לא רק כדת אלא גם כלאום -"יהודי" שם פירושו להשתייך לא רק לדת היהודית אלא גם לעם היהודי" (עמ' 1031).

אולם בסעיף הלאום קימות במרשם האוכלוסין קטגוריות של עשרות לאומים אחרים, ובכל מה שקשר ליהודיות כדת, יש לציין למשל את הקטגוריה "קראי" וגם "קראי יהודי" כשבסעיף הלאום יש קטגוריות המעידות על קושי בסיווג כיהודים ומכאן האבחנות: חסר לאום, לאום בלתי ידוע, שבוי הסבה, שגוי וכיו"ב.

לזכות המחברים ניתן לציין את המידע הרב שהם מביאים בספרם עב הכרס והידע. כך למשל בעמוד 1033 ניתנת טבלה המציינת את "מידת הדתיות על-פי הגדרה עצמית" בשנים 1979- 2009, אולם זו חסרת נתונים נוספים כמו: נישואין הלכתיים, ברית מילה, צום ביום כיפור, נתונים שמן הסתם היה עולה מהם כי רוב החילונים אכן מקבלים על עצמם פרקטיקות דתיות, ורק מיעוט קטן הינו חילוני בהכרה ובמעשה (הנתונים המושלמים במידה מסוימת ע"י הטבלה בעמוד אחריו הנקרא "דיווח עצמי על שמירת המסורת או על קיום מצוות").

כמו לא מעטים וטובים, הנושא הכנעני טורד את הכותבים, אולם אין הם מדייקים בכתיבה עליו. על "הליגה נגד כפיה דתית" הם כותבים שהייתה "אחת הקבוצות שפעלו לסירוגין מ-1950 במשך שני עשורים... תנועה חוץ פרלמנטרית שזוהתה חלקית עם מי שראו עצמם "כנענים". חבריה ביקשו לנתק כל זיקה של מדינת ישראל לגולה וליהדות ולכונן לאום עברי שמבוסס על הקשר לארץ ישראל ולשפה העברית" (עמ' 1038). אולם מי שיזם את הקמת הליגה נגד כפיה דתית היה אכן עוזי אורנן הכנעני אבל היא הייתה קואליציה של חוגים ליברלים וסוציאליסטים ומלבדו לא היו עוד פעילים כנענים.

שנית, מי שרצה לנתק כל זיקה פוליטית מעצם הגדרת הלאום החדש היו הכנענים ולא "הליגה נגד כפיה דתית".

היה מקום ליתר ביקורתיות נוכח טענה ש"לחילונים הזיקה של המדינה ליהדות היא בעיקרה היסטורית, לאומית תרבותית וסמלית"(עמ' 1027), כשמדובר במדינה כתופעה מודרנית שמעצם מהותה עברה ההיסטורי אינו יכול להיות לאומי. עם זאת הדיון הפנים יהודי הינו ראוי, הגם והיה מקום ליתר ביקורתיות על מוסכמות היסוד אודות היות ישראל "מדינה יהודית ודמוקרטית".

טוב עשו המחברים שיחדו דיון גם לסוגית התרבות הפוליטית הדמוקרטית (עמ' 1117- 1124), כמו גם לשאלה "האם התרבות הפוליטית בישראל היא דמוקרטית? (עמ' 1156- 1170) תוך קישור הרובד הערכי לסוגית האימון במוסדות הפוליטיים. כאן גם מוצדק היה להתייחס לסוגית השחיתות, (עמ' 1131- 1140). נכון גם מצידם היה להזכיר את הכשלים לדעתם לכינונה של "מדינה אזרחית רזה", כלומר מדינת לאום ליברלי אזרחית (עמ' 1146),- אולם הדיון תמציתי מדי וחסר פיתוח תיאורטי ודומה שכאן הייתה החמצה מסוימת.

זאת ועוד נכון עשו המחברים שקיימו דיון בהקשר לשסעים בחברה, בכושר ה"היגוי והמדיניות", כמו גם ב"חינוך לאזרחות" (עמ' 1148 – 1150), שניתוחו יעיד על מהות האנומליה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית.

על אנומליה זו יעידו גם דברי המחברים בבחנם את הישראליות כמכנה משותף כלל חברתי המציינים ש"אחרי כמה דורות ברור כבר שהיא איננה אותה זהות עברית חדשה שתצמח על קרקע המולדת, מנותקת מן העבר הגלותי, כפי שגרסו תנועות רבות בציונות". וכאן יש לשאול-באילו תנועות רבות מדובר מלבד הכנענים? והמחברים מוסיפים וכותבים "אצל רוב היהודים בישראל (ומדוע הם יהודים ולא ישראלים יהודים?) "ישראליות" היא בפירוש יהודית- לאומית, דתית או היסטורית- ולא רק אזרחות מדינתם הטריטוריאלית. שותפים לה גם כמה מהיהודים בתפוצות"(עמ' 1150- 1151). וכאן עולות השאלות הבאות: א. במדינה שכזו שזוהי דעת רוב אזרחיה, מהו הסיכוי שיוצר בה לאום טריטוריאלי כלל אזרחי? ב.מהו הסיכוי שהיא תהיה באמת דמוקרטיה ליברלית של ועבור כל אזרחיה? ג. מהו הסיכוי שהיא תתקיים ללא זעזועי פנים קשים לאורך ההיסטוריה? בכך לא עוסק הספר, וגם לא המחשבה המדינית השלטת בישראל.