האיכר מכפר פסגה

תפילה:

אני תפילה, שהספר יעורר בקורא את תחושת השְׁלמוּת שהיא זכותו של כל אדם. שהבנה, רוגע ואהבה, יתפסו את מקום הבלבול, ושכל מי שיקרא בספר יאט את הקצב, ימצא שם את עצמו, ירעד נים בלבו וברכה תמלא את חייו.

אמן.

חלק א - גרמניה 1908


1.

קרל היה נאמן לשתיים כל חייו; לגרמניה מולדתו, וליוליה אהובתו.
כמו שני לבבות פיעמו בחזהו. למען גרמניה התבוסס ארבע שנים בבוץ השוחות, בחזית מול הצרפתים, ולאחר מכן ענד על חזהו היהודי את עיטור הגבורה.
ולמען יוליה, שהתאהב בה ממבט ראשון ועד לעמקי נשמתו,
המתין עשר שנים ועד לסוף ימיו.

יוליה הייתה נאמנה לעצמה וסירבה להתאהב. וכיוון שהייתה פרוסיה בהווייתה, התקשתה להניח לרגשותיה להשפיע על שיקול דעתה.
לכן, כשקרל צץ בחייה היא לא החסירה פעימה.
אולי לשבריר שנייה, אבל זה הכול.

היא נולדה בכפר קטן בגבולה המזרחי של פרוסיה וכיוון שהייתה בעלת מזג סוער, הותירה אחריה שובל של מחזרים נפעמים שהזדעזעו נוכח ההבנה כי החיים אחרי ההתאהבות לא ישובו להיות כפי שהיו. למשל האיכר שחום העור וקצוץ השער שאיבד את אשתו לדעת- עיניו היו מלוכסנות כעיני המונגולים, ושפתיו מלאות וחמות - הוא באמת היה נחמד וטוב לב, לא היה ספק כי יישא אותה על כפיים, אך יוליה חששה שגורלה של אשתו ירדוף גם אותה. גם לשכן הגבוה כוויקינג היא לא נענתה. אכן, שערו האדמדם הותיר להבות אש בכל מקום, וזרועותיו, שעקרו אלונים צעירים מהשורש, הפליאו לבנות בתים. אך הוא חי בבית הוריו ואת ביתו שלו לא בנה. ורופא הבהמות שפקד את פונדק אביה - הוא קלט עד כמה פשוט להצחיקה;

מדי ערב היה נוטל את פותחן הבקבוקים מהמגש שבידיה ובן-רגע הפך אותו לאדם פורש זרועות המתחנן לאהבתה, והיא אכן התפקעה מצחוק עד כי לחייה כאבו וערמת הצלחות והכוסות שבמגשה רעדה והיטלטלה. אך הוא שעשע אותה רגע אחד וברגע הבא נעלם כהרף עין לחלץ סייח שהתקשה להיוולד. יוליה הותירה בכל אחד מהם רסיס זעיר מעצמה, בעודה מסרבת לקשור את חייה בחייהם.

שנים ספורות לאחר מכן, תשב בבית קפה בקולון, מהרהרת בילדותה, בשמונת אחיה ואחיותיה, ובפונדק השוקק של אביה. נזכרת ברגע הראשון שבו הסתכלה על האציל הפרוסי, הברון פון קניגסברג, שסעד את לבו מדי ערב, שכן עד לאותו רגע הייתה ילדה והוא נראה לה מבוגר, ומבוגרים נראו בעיניה כה רחוקים מעולמה. אבל באותו ערב הבינה שהאיש היושב בשולחנו הקבוע אינו מסיר מבטו ממנה, ורטט לא מוכר כבש את לבה. משחר ילדותה, בכל ערב, "לשלוש שעות בלבד" - כך התנו הוריה, לאחר שסיימה את התחייבויותיה לבית הספר וחלבה את שלוש הפרות, התייצבה בפונדק נרגשת, בדייקנות הפרוסית שאפיינה את כל בני משפחת נוימארק, עטתה סינר והגישה אוכל ומשקאות לבאי הפונדק, עוברת תמירה משולחן לשולחן, בחצאית צמודה למותניה הצרות, בחולצה לבנה שהדגישה את מגדל השן של צווארה ואת שערה הגלי הארוך, שצבעו חום.

ובעודה מפנה את הכלים משולחנו של הברון ובני לוויתו, חשה את עיני כולם נעוצות בה. היא הרימה את פניה. עיניו היפות היו בעיניה, חומות צהבהבות, וריכוז ממוקד הבליח משחור אישוניו. יוליה חשבה שכדאי שאביה ישרת מעתה ואילך את השולחן הזה, ובעיקר את הברון גבה הקומה שהפליא לירות בנשק. הרי בכל הזדמנות שבה נכנס ליער, שנשק לבית נוימארק, יצא עם שלל ציד מדמם על כתפיו.

באחד מערבי השישי לחש פליקס אחיה הצעיר, לאמיל הבכור, כי הברון הזמין לדו-קרב ביער את ידידו הטוב, רופא הכפר פאול, רק כיוון שהיה נדמה לו כי השהה את מבטו על יוליה. "בגלל ידידותם הוא לא הרג את הדוקטור, אבל הם לא יסבו שוב לכוס בירה יחד. זה בטוח." בעיטה קצרה מרגלה הארוכה קטעה את הדיווח כשהתיישבו הוריה ליד השולחן. אבל כולם ידעו, בארבע השנים האחרונות הקפיד הברון להגיע לפונדק מדי ערב והמתין ליוליה בסבלנות, עד שתבקע פתח במעטה הגולם של ילדותה.

"?Noch etwas mein Herr, עוד משהו אדוני?" היא שאלה ומבטה נח יציב בעיניו. ריסיה לא רפרפו כעיני הנערות שעזבו את יצועו בבקרים. היא הביטה נינוחה והמתינה, לבו ותיק הקרבות נמס והוא הושיט את ידו אל ידה הפנויה, "dich" הוא אמר, אבל לא הייתה שום גסות במילה הבודדה שנפלטה מפיו. המילה הזו, "אותך", בפשטותה, הדריכות ששידר אליה גופו ופער השנים שביניהם, נגעו בלבה ושלחו צמרמורת עונג בגווה.

כשתמו שלוש השעות שלה, אביה עמד בפתח הפונדק מודאג וניגב ידיו בסינרו, יוליה יצאה לאחר חילופי דברים עמו ולא היה דבר שהיה יכול לעשות. כרכרה המתינה ליד הפונדק, הדלת נפתחה, בלונד שער הבהיק מן החשכה, יוליה ניגשה ויד חזקה הושטה ומשכה אותה בקלילות פנימה.
הברון. כמה רצתה להתרפק עליו.
"הברון פון קניגסברג," היא הפטירה לבסוף, ישובה זקופה במרחק מה ממנו.
"כן, יקירה".
"כדאי שאדוני יניח לי".
"מדוע?" הוא שאל.
"אדוני מבוגר. אני רק בת שש-עשרה".
"שמי גיאורג, אני רק בן עשרים ושש".
"הדת שלי שונה משלך".
"יוליה", הוא הגה את שמה לאט, "האם מותר לי לפנות אלייך כך?"
"אין תואר לפני שמי".
"עוד יהיה לך, יקירה. אבל הביטי בי. האם באמת יש הבדל בינינו?"
יוליה שתקה.
"בדיוק. זו הסיבה ששנים אני מחכה, כי כשאת מביטה בי אינך בת פונדקאי ואני אינני ברון". ידו סרקה לאחור את שערה ושפתיו נשקו לה. "להניח לך יקירה?"
"לא", היא השיבה ונשקה לו חזרה; נשקה לעור הדבש החמים, לצווארו הפועם. היא נשקה לו בפשטות, כי לבה הלם בשפתיה. הלם עם דהרת הסוסים.

שמונה שנים לאחר מכן עצרה הכרכרה בפעם האחרונה ליד הפונדק; היא נותרה לשבת והוא הניח כרגיל את רצועת הרובה באלכסון על חזהו, "איני יכול לחשוב על חיים בלעדייך. הישארי בבקשה." אבל הסוסים זזו בחוסר מנוחה. הוא ירד מהכרכרה והלך אל היער.

יוליה קשרה את הסוסים אל טבעת ברזל טבועה בקיר. בשעת בוקר זו הפונדק ריק מאדם. היא עלתה בריצה בגרם המדרגות ואספה בצער את חפציה. כמה שנאה לארוז תיק לנסיעה. אבל כל זמן שתישאר, לעולם תמצא עצמה בזרועותיו, והיא רצתה יותר. אביה חזר מחלקת האדמה בת שלוש מאות המורגן והתיישב על כורסתו, מביט בה בשקט. היא נשקה לו, חשה בפעם האחרונה את זיפיו הנצחיים רכים על לחייה, נצמדה לאמה, חיבקה את אחיה ואחיותיה, נכנסה אל הכרכרה ויצאה לדרך.

כעבור מספר ימים, מצאה עצמה במערב גרמניה בעיר קולון שעל גדות הריין, והתיישבה בבית קפה. בעוד חודש תהיה בת עשרים וארבע. היא הרהרה בקורותיה בשנים האחרונות ונגסה ברעבתנות בפרוסת לחם חמה וטרייה עם חמאה צהבהבה ודג מלוח, ולגמה בשקיקה מקפה רותח, מתוק ושחור. היה זה בוקר חמים להפתיע באמצע חודש אוקטובר והשמש האירה אותה ברכות. יוליה התענגה כרגיל על פשטות הטעמים ועל סיפוק רעבונה, ואכלה כשראשה נוטה מעט לאחור ועיניה עצומות. מבעד לעפעפיה הסגורים חשה שמישהו מצל את פניה מאור השמש. עיניה נפקחו, גבר זר עמד לפניה, כהה עור, חסון, אפו נשרי מעט, עיניו כחולות ומבטו ישיר. אך כיוון שסירבה להתרשם שוב מגברים יפי תואר בבתי אוכל, וזיהתה את הרטט המוכר בלבה, היא קמה, שתתה את מה שנותר מהקפה, הניחה כסף על גבי השולחן ופנתה לדרכה.

לראשונה בחייה הייתה רחוקה מכל מה שמוכר, מכל מה שאהבה. היא הייתה לבדה. יוליה חשבה על האכזבה שגרמה להוריה מגיל שש-עשרה, על עוגמת הנפש שהסבה להם כשראוה נאספת מדי יום לכרכרה המפוארת במקום להינשא לבחור יהודי. במקום להביא להם נכדים. כמה השתוקקו לנכדים. נזכרה בכל הוויכוחים, איומיי הסרק והתחנונים. אבל איש לא יכול לה. איש לא היה יכול לשכנעה שנערה יהודייה מכפר קטן אינה יכולה להתמסר לגוי מהמעמד הגבוה, שזה טיפשי וכואב ללמוד מניסיונה שלה על החיים ועל האכזבות שטמונות לפראי אדם כמותה - אלו שאינם הולכים בתלם ואינם סובלים מרות. אבל זו הייתה יוליה; היא עשתה דברים בדרכה, וכך התאהבה. וכיצד יכלה שלא? אהבתו הזינה את אהבתה והיא לא יכלה אחרת. אומנם הוא ברון, אך היא לא הייתה נערה יהודיה מכפר קטן בפרוסיה, היא הייתה מלכה. והוא היה אהבתה הראשונה. היא חשקה בו, אהבה את הצחוק שעורר בה, את נדיבותו ואת אמונו בה; האם בלעדיו יכלה לשכוח את מוצאה וללמוד רפואה באוניברסיטה יוקרתית?

בסופי השבוע המשיכה יוליה להגיש בפונדק. הלקוחות העדיפו את הנערה שחלפה על פניהם בסערה ומגשים עמוסי כל טוב בכל אחת מידיה, ועיניה - שני חצאי סהר כחולים - קרנו לעבר כל אחד ואחד. פריחתה הייתה מובנת מאליה.

בשנה השישית ללימודים נכנסה להריון.

הצירים נמשכו ארבעים ושמונה שעות מייסרות. יוליה הייתה בטוחה שהיא עומדת למות, וכשהרגישה לבסוף את העובר שלה חולף בתעלת הלידה ופורץ אל אוויר העולם היא לא שמעה את בכיו. המיילדת לקחה את התינוק ויצאה אל החדר הסמוך. כשנכנסה שוב, התרוממה יוליה מותשת, "היכן התינוק שלי, הביאי לי אותו," היא תבעה. אך המיילדת יצאה ולשמע צעקותיה נכנס הברון, פניו כבויות.

"הירגעי אהובתי, נוחי מעט".
"אני לא רוצה לנוח, איפה התינוק? הראה לי אותו".
"הוא מת. יקירה, אני מצטער".

את זעקות השבר היא לא זכרה, וכשהתעוררה מטושטשת מצאה עצמה במיטתה בבית הוריה, אמה אוחזת בידה וממלמלת לה שיר ילדות. כעבור מספר ימים קמה נטולת כוחות, ונפלה מתייפחת לזרועותיה. "הס, ילדתי," ערסלה אותה האם, "הכול יהיה בסדר, החיים לפנייך, עוד נכונה לך אהבה גדולה ועוד ילדים ייוולדו לך, תני למה שהיה לחלוף, כמשב רוח".

יוליה חזרה ללימודיה וסיימה אותם בהצלחה. האבל כבש בה כל חלקה טובה אך היא סיימה את שהתחילה, ועם אותה משמעת פרוסית, נפרדה בלבה מהברון.

אבל כעת היא בקולון. בשמש הסתווית החמימה, ומולה הזר. עיניו נצנצו משועשעות והיא המשיכה להרהר עד שמבטה נלכד, ושרעפיה התפזרו, וכשקלטה כמה קרובים עומדים הם זה מול זו וכמה היא נמשכת אליו, תפס רפיון את גופה. הזמן עמד מלכת וכך גם המולת יושבי בית הקפה, צלצול הסכו"ם וקרקוש הכלים - הכול דמם. עורו הכהה החוויר, מבטו המשועשע נמוג, והפתעה מהולה בבהלה קטנה השתלטה עליו כשצנחה מעולפת אל בין זרועותיו.

אך כבר היא נעמדה על כפות רגליה, תיקנה את כובעה ואת מחלצותיה - שנראו כשל אשת אצולה - ואחזה בארנקה, מחפשת מוצא מהגבר הזקוף שמולה. הוא אחז בכתפיה, מרחיק אותה מעט, מביט בה היטב, מחפש סימנים לכך שהיא מסוגלת לעמוד.

"לא, את לא יכולה ללכת לשום מקום," הוא אבחן, "שבי עוד קצת, עד שתחזרי לעצמך, לפחות הניחי לי ללוות אותך," הוסיף כשראה את הנחישות שעל פניה. יוליה הנידה בתוקף בראשה, "אין צורך, באמת, תודה. אני מתחילה היום לעבוד בבית החולים ואני לא רוצה לאחר למשמרת הראשונה שלי." מופתעת מחדש מהנוסחה של יופי, תקיפות וחיזור ששובים את לבה, היא נחלצה בקושי מאחיזתו והתרחקה במהירות מבית הקפה. והוא אחריה, צעדיו כבדים ואכזבה על פניו בעודו עוזר לה לעלות על הכרכרה שחיכתה לה כל העת. הוא לא עזב את ידה גם כשניסתה לאחוז במושכות. ידו החמה ומבטו כמעט גרמו לה לרדת אליו, להניח לעוד אדם לפרוש עליה חסות, כמו ציפור גדולה ומגוננת.

"לפחות תאמרי לי את שמך. אני קרל".
"שמי יוליה".
"באיזה בית חולים את עובדת?" הוא שאל, אבל הכרכרה נעלמה מן העין.

קרל לא הפסיק לחשוב עליה, היא תפסה מקום במוחו ובלבו, מקום שכמו היה שייך לה מאז ומתמיד. כשחזר כעבור חודש ממסע עסקים, סרק את בתי החולים בעיר; היה תמוה בעיניו שאישה במעמדה היא אחות בבית חולים. היא נראתה כאילו לא חסר לה דבר ורק את הנאות החיים היא חייבת למצות. לפחות זה מה שהוא היה עושה לוּ היה היא. מחשבה אחת הוסיפה לטרוד את מנוחתו: הוא התפרץ פנימה, אל חייה של האישה, ללא מחשבה או רגישות - כאילו מובן מאליו שהיא אמורה ליפול לזרועותיו באנחת רווחה. "אידיוט", הלקה את עצמו. "מצא אותה ותתנצל".

יום אחד נכנס לבית חולים ושאל על האחות יוליה. האחות הראשית, אישה חייכנית ועגלגלה, התבוננה בו בחיבה "אין לנו אחות בשם כזה אבל לאחרונה הצטרפה אלינו רופאה בשם יוליה, אם תרצה תוכל להמתין עוד שעה עד שהמשמרת תסתיים. לא נראה לי שהיא תקבל אותך בברכה אם תחפש אותה כעת, אתה יודע, אומנם היא רק בת 24 מחר אבל היא גברת די קשוחה, אפילו יום חופש היא לא מוכנה לקחת." מופתע משטף המידע, הביט בה קרל בהכרת תודה והמתין בחדר האחיות. היא הכינה לו כוס תה חזק, מתוק מאוד ועם המון לימון כפי שביקש, והניחה אותו לנפשו. כעבור שעה עלה למשרדה של יוליה, הקיש קלות ופתח את הדלת מבלי לחכות. היא הסתובבה מופתעת, פניה רזות מעט, ועייפות.

"פחדתי שתברחי מהחלון כשתשמעי את קולי, אז נכנסתי. דוקטור יוליה".
"קרל", היא אמרה ומתיקות בקולה.
"את זוכרת את שמי, פראו דוקטור". ויוליה הנהנה.
"שיטית בי בבית הקפה, הייתי בטו..."
"היית בטוח שאני פילגש נתמכת," אמרה, ואז חשבה שעד לא מזמן זה בדיוק מה שהייתה, ואיזה קרבן הקריבה בשל כך.
"סלחי לי אהובה. אני מתנהג בטיפשות כשאת לידי". ואז הוסיף, "על מה את חושבת? פנייך קדרו".
"'אהובה'?" חזרה אחריו יוליה, מתחמקת מתשובה.
"אכפת לך?"
יוליה הביטה בו במבט תוהה.
"לי לא אכפת להיות שייך לך". אמר קרל בעגמומיות והתעשת; "אני יודע שאת לא יודעת עליי דבר ואני מתפרץ אל חייך. סלחי לי, אבל יש לי הרגשה שאם לא אזדרז, תיעלמי שוב. תני לי לספר לך מעט?"

יוליה תלתה בו מבט עייף והוא התיישב ללא גינונים על שולחן הכתיבה שלה.

"אני יהודי, סוחר טקסטיל. בניגוד לפרוסים רבים, אינני מתקשה בהפגנת רגשות... ואני מוכן להוכיח לך בזה הרגע ועד קץ ימיי..." ואז קם וחצה את החדר הקטן ולפני שהספיקה לחמוק, אחז בה והטה את גווה לאחור. פניו הכהות סמוכות שוב לפניה כמו באותו בוקר בבית הקפה והיא רצתה להישאר כך לנצח. אבל איך יכלה להישאר ולא להיפגע? "מהיכן היופי הכהה הזה, קרל? והחוצפה?" היא מלמלה אל שפתיו.

הוא לא השיב, אך נישק את שפתיה, בְּרוֹךְ, מבקש במבטו להמשיך, מנשק את צווארה, שולח גלים של עונג בגופה. יוליה השתחררה אך בקושי, מסדרת את בגדיה ואת שערה, חוזרת למקום הבטוח שלה. "עברתי יותר מדי בשנים האחרונות. אבל יש פה מישהי נחמדה בבית החולים, אשמח להכיר לך אותה".

"אני יודע שעברת הרבה, אבל לא תודה". דממה השתררה. "אותַך אני רוצה".

'אותך'. הדהימה אותה המילה. כמה השפעה יש למילה בודדה על חייה.

"לווה אותי הביתה, אנחנו לא יכולים להמשיך להתווכח כאן, ואיני יכולה לשלוח אותך לדרכך מבלי שנדבר." הוא עזר לה ללבוש את מעילה, ומתח תלתל שהשתלשל על עורפה, והנה, שוב אותה צמרמורת בגווה.

"תודה לאל על שנשארת פנויה בגילך..."

"אתה שוב ממהר להסיק מסקנות", יוליה גיחכה ומשכה אותו החוצה. דירתה הייתה ממוקמת באחד הרחובות היפים בקולון. חדר רחב ידיים נגלה בפניו, וחלונותיו הגדולים שיקפו נוף מכל עבר. כריות רקומות על אדני החלונות, וילונות, מרבדים. הכול חמים, מרופד ומזמין. קרל המופתע מישש מבלי דעת את הבדים המשובחים, מנסה לנחש היכן נרכשו, באיזה בזאר הסתובבה וחשקה בשטיח הפרסי האדמדם שלמרגלות השידה. רהיטי הבית עשויים עץ אלון, אין ספק שזה העץ החביב עליה. הוא עצמו מעדיף את השקט של עץ אגן הים התיכון, הזית, אך הוא בהחלט מוכן להתפשר על אלון. על השידה היה צילום ממוסגר - גבר תמיר בעל זקן בן מספר ימים חובק אישה יפה, והם מוקפים בתשעת ילדיהם. והנה יוליה שם, בת שש עשרה, מלבלבת כפרח בר.

היא יצאה מחדר האמבטיה, שערותיה עטופות במגבת וגופה בחלוק, קרל שכב על ספה רחבה ומבט משועשע בעיניו. "בואי", הוא ביקש והיא התיישבה לצדו,

"מהיכן את, יוליה?"
"גדלתי בכפר קטן ולא חשוב במזרח פרוסיה," חתמה והניחה את ראשה בגומחת צווארו, אוזנה על חזהו, לבו המתפעם נשמע לה כעדר סוסים בדהרה. כמה נצחיות יכולה להיות ברגע קטן אחד. קרל עטף אותה בזרועותיו, והיא, שהרגישה במקום הבטוח ביותר עלי אדמות, עצמה את עיניה ושקעה בשינה עמוקה.

"כבר שנים לא ישנתי כך", אמרה בבוקר בעודה מתמתחת, מנסה להתעורר.

"גם אני", ציין קרל, וכבר שפתיו על שפתיה, מצמיד אותה אל גופו החזק לפני שתחמוק. "Ich liebe dich" הוא מלמל אל מצחה. "אני אוהב אותך. בחודש האחרון אני מדמיין אותך ככה, לצדי, גופך לאורך גופי. מחבק אותך. רק זה.

את מאמינה?"
"כן".
"ציפור פטפטה באוזניי שיש לך יום הולדת היום, הרשי לי לפנק אותך".
"איני יכולה להיעדר מבית החולים בהתראה כזו, אבל נשק אותי שוב כמו מקודם".

שש שנים נמשך הקשר בין קרל ויוליה. קרל ביקש להינשא ויוליה היססה. ואז פרצה מלחמת עולם והוא כמובן התגייס מיד, תמונתה בכיס חולצתו.

קרל לחם בחזית המערבית. עשרות מכתבי האהבה שהשיבה לו שמרו אותו רגוע ושלם. הנימה, לאורך שנות המלחמה הארוכות, הלכה והשתנתה במכתביה. הכתיבה והמרחק ממנו, והידיעה שאולי לעולם לא תשוב ותפגוש בו אפשרו ללבה להיפתח מחדש, כמיהה רעננה ולא מוכרת פרחה שם בין המילים, נוגעת בקרביו. ואחרי חורף קודר ובוצני שנמשך ארבע שנים קרל נסע, עודו לבוש במדי השדה, היישר לקולון. הוא נכנס בשערי בית החולים ודפק על דלת משרדה, נושם עמוקות. הוא חיכה ל"יבוא" הרגיל שהמס את לבו במשך שנים, אך במקום זאת הדלת נפתחה ויוליה הייתה שם מולו; "קרל!" היא קראה, ושוב אותה סחרחורת שהפילה אותה לזרועותיו עשר שנים קודם לכן, זיפיו ליטפו את פניה וכשנשמה מנקבוביות גופו את ריח שמן הרובים ואבק השרפה נצמדה אליו בתשוקה נשכחת.

הוא נעל את הדלת, אסף את כוחותיו שלא להיכבש בסערתה וכרע ברך מול גופה העירום, עיניו הכחולות רציניות: "הינשאי לי, יוליה, אם את רוצה ששוב אתמסר לך".

תשעה חודשים לאחר נישואיהם נולדה הנרייטה; דומה לאביה דמיון מוחץ, שערה חום בהיר כשל אמה, צונח בתלתלים רכים על גבה ומצחוקה המתגלגל היה ברור שהקטנה אוהבת את החיים, בדיוק כמו אביה. כשקרל שב מנסיעות עסקים התלוותה אליו לבתי הקפה בקניגסברג והפכה למסמר הפגישות הקבועות שלו עם חבריו, עוברת מיד ליד, מסובבת קצות שפם עבות לזה, מורטת שערה לבנה בודדת מראשו של זה, מנגנת בגאווה על הפסנתר ושרה בקול הזאטוטה שלה. קולות הצחוק וההנאה היו משתנים לקולות השתאות כשהייתה זוללת סטייק עסיסי כהרף עין או עטה על שטרודל חם עם גלידה נוטפת, ואלו לא נודעו כי באו אל קרבה.

כעבור ארבע שנים נוספות נולד יוהן.

2.

ישראל - 2008

ט"ו באב. יוחנן נפטר. את מותו תציין לנצח פריחת החמניות. ביום הולדתו השמונים וחמש זרעה עדינה בגינתה את זרעי החמנייה ולאחר שלושה חודשים הן פרחו והרהיבו במלוא עוצמתן. אבל כשיוחנן עצם את עיניו, השפילו החמניות ראשן אל השמש השוקעת. מה קצרה הדרך מהבית בכפר פסגה אל בית העלמין.

לילה. אבישג נוסעת לאטה עם המכונית ברחוב השליו. חתול דרוס על הכביש.
הוא עדיין חי. נושם בכבדות. הלם. אבישג מחנה את האוטו בצד כדי לעזור, מישהו חולף על פניה, מוציא את ראשו מהרכב וצועק תוך כדי נסיעה "שאלוהים יעזור לך, מה עשית לו?" ואבישג צועקת חזרה, "זה לא אני, אני רק עברתי כאן!" ואז אומרת בשקט לעצמה, אני וטרינרית ואני בסך הכול מנסה לעזור. היא מרימה את החתול בעדינות - שלולית דם נשארה מאחור - מנסה להכניס אותו לרכב אבל נשימותיו חנוקות. היא מחזירה אותו למדרכה, מלטפת אותו עד שנדם. והולכת משם. משאירה אותו כדי שבעליו ידעו מה עלה בגורלו ולא יתהו כמוה - כשהייתה ילדה וחיכתה במשך חודשים לחתול שלה שיחזור. היא אומנם ראתה את אביה מחלץ מתחת לבית את גווייתו מוכשת הנחש, אך המשיכה לחוש בחתול בבית, במטבח, בחדר, הדמיון תעתע בה; הו, הנה אתה, חזרת סוף-סוף, הייתה עולצת כשהיה נדמה כי קצה זנבו חלף ליד משקוף הדלת בתנועת ההתחככות המתפנקת הרגילה.

בדרך הביתה אבישג בוכה. כמו כשהייתה ילדה ולא הצליחה להציל חיה ממוות. רגשות אשמה. בבית כולם ישנים. אבישג מחממת טוסט ומסתכלת על התמונה של אבא, ובוכה. זמן רב לא בכתה כך, הוא נראה חי, כאילו יצא עוד רגע מהתמונה ויגיד "אני גאה בך, אבישג, אל לך להצטער." יואל מתעורר וניגש למטבח, הוא מחבק אותה ואבישג בוכה ואומרת "אבא שלי חסר לי, הוא הבן-אדם היחידי שיכולתי לדבר איתו על הכול. איתך אני לא יכולה לדבר ולא להיפתח כי אתה ציני". הנה, הוציאה את זה. עוד מעט הם תשע שנים יחד ועוד לא אמרה לו אף פעם. ואז הוא מצביע בפתאומיות על אדן החלון ואומר, "תראי, אבישג. חתול". אבישג מסתכלת, תמימה כתמיד ויואל גונב לה את הטוסט, כדי להצחיק אותה. אבל היא בוכה עוד יותר. איך ייתכן שאין לה אבא? איך ייתכן. שוב רבה עם אלוהים וברור לה, אחרי שנים כה רבות, שידה תצא על התחתונה ומובסת היא תישאר עם השאלות ועם התסכול. עדיף לקבל ולהשלים. זו טעות לריב עם אלוהים. היא נזכרת בפעם האחרונה שראתה את אבא, גופו עטוף בסדין עד מעל לראשו, וכשהסיטה את הסדין מהראש האהוב כדי להיפרד, המוות לא היה כה יפה כמו שרבים סיפרו, וגם לא כל כך מכוער. היא נשקה לו בפעם האחרונה וכיסתה. עם הגוף הזה אי-אפשר עוד לדבר.

אבישג כותבת הספד. כותבת בשמאל. כמו אבא. אך ידה השמאלית אינה מתורגלת בכתיבה כמעט ארבעים שנה. כתב ידה בימין מַשְׁמִים, כתב שהוא אינו היא. כתב ידה בשמאל - אף שאינו מובן ועקמומי - יש בו דבר מה ציורי, יציב, צפוי, קבוע ונעים. כשהייתה קטנה הייתה שמאלית, אהבה לצייר, לכתוב, לפסל בבוץ השלוליות, אבל באותם ימים אימהות חששו מילדים בעלי ידיים שמאליות, ובכל פעם שאבישג אחזה בעיפרון הייתה אמה מעבירה אותו בעקשנות לידה הימנית וככל שכתבה בימין התפתח צורך אחר; לרפא בעלי חיים. מאוחר יותר קראה אבישג שאנשים שמאליים הם בעלי מוח ימני מפותח, אנשים יצירתיים, רוחניים, רגישים. אולי תחזור לכתוב בשמאל ויתפתח מוחה הימיני ויצירה גדולה תצא ממנה. ואולי גם ההומור יתפתח. ההומור שייך למוח ימין או שמאל? והלב?
לאיזה מוח הוא שייך.

לעומת אימא, שחינכה אותה להיות ימנית ולהשלים משימות, חינך אותה אבא להתמדה. היא הייתה רודפת אחריו לכל מקום - להאכיל את העגלים, לפנות את הזבל של הפרות, לחלוב אותן, לנטוע מטעים, להעמיס חבילות חציר, לעשב את השדות, לקטוף פירות. "אבא, אני באה, חכה לי", הייתה צועקת מרחוק אבל הוא היה מאתגר אותה ואומר "אבישג, באמת, בשביל מה? אין צורך, את עוזרת לי המון אבל ברגע שיימאס לך, ובוודאי יימאס לך מהר, את תפסיקי לבוא ואז יהיה קשה שוב להתרגל לעבוד לבד", וככה, כדי שלא יתאכזב לה האבא, התרגלה להתמיד.

עד לגיל שמונים השכים בכל בוקר בשעה שלוש וחלב את פרותיו האהובות. ואז חלה ורותק למשך חמש שנים למיטתו, מטופל בנאמנות על-ידי אימא ועמשא. בחודשים האחרונים לחייו היה במוסד סיעודי וכשבאה לבקרו, היה פוקח זוג עיני ילד יפות, כחולות, תמימות, ושואל,

"מה זה, אבישג, מה את עושה פה? אין לך משהו טוב יותר לעשות?"
והיא ידעה שרצה להגיד "לכי מכאן ואל תראי אותי כך".
ואז הפסיק לשוחח עמה, וגם לא התבונן בה שוב, מאלץ אותה להיפרד ממנו בעודו בחיים. אבישג מתגעגעת אבל זה חסר טעם, הגעגוע טוב כאשר עובר זמן ולאחריו מתראים, כאשר הפרֵדה באה על סיפוקה, אבל מה הטעם להתגעגע לאדם שלא ישוב עוד? ואולי הטעם הוא בזה שאפשר להתגעגע למי שהייתה היא במחיצתו, לטוב שחילץ מתוכה בקלות כזו. כי אולי זה עוד ישוב. אולי את זה יהיה אפשר לשחזר.

במוסד הסיעודי אבישג מבקרת אחת לשבועיים בימי שני, לפעמים בתדירות גבוהה יותר בשבתות ובחגים. היא אומנם נשארת מבוקר עד ערב, אך כאין וכאפס לעומת עמשא שסעד אותו מדי יום במשך חמש שנים, ולעומת אימא שלא משה ממיטתו.

ריאותיו גדושות. שעתיים חלפו, קר לאבישג, קשה גם לה לנשום, מתפללת לאלוהים שיקצר את סבלו. היא פושעת - מתפללת למותו של אביה. אבא, שכל חייו היה בריא - איש זקוף, חזק וגא - חלה והתפורר לאטו. דבר לא נשאר מלבד הכבוד העצמי. מישהו צורח ברקע "אחות!!" אישה אחרת צורחת גם היא, אבל ללא מילים. אבא מחזיק את עצמו. גם אבישג.
ואז נותנת לדמעות לזלוג ולאלוהים להגיח.
אבישג מתפללת: "קח אותו אליך שלא יסבול עוד. האם שכחת אותו, אלוהים? מה היא מנת הסבל שקצובה לו? תן לו ללכת. האקדח נלקח ממנו, כשעוד עמד על רגליו ועל דעתו. והיום נלקחה ממנו הזכות להפסיק לאכול. סלח לו אם גרם עוול, אם לא ראה אותך ולא האמין בך. הנח לו ללכת לדרכו. לעולמו".
כל כך האמינה באלוהים לפני שאבא נפטר וכעת, כשהגשים את תפילותיה, היא בוגדת בו וקשה לה להאמין. כי למרות שאבא איננו היא ממשיכה לסבול.

העירוי יצא מהווריד וטפטף החוצה, היא קוראת לאחיות והן מנסות למצוא וריד נוסף; ידו רזה, זרועה בשטפי דם תת-עוריים מניסיונות קודמים, והוא, שאינו מדבר עוד ואינו מסתכל בעיניה, צועק "אני לא יכול יותר!"

היא חשה את המצוקה שלו ואת הכאב בקצה חוט השדרה שלה, בגב התחתון. נותרו לו עוד מילים. היה עליה להיאבק כדי שיניחו לו, שלא יאכילוהו בכוח, שיאפשרו לו כבוד אחרון - ללא כפית שמגיעה לפה בכוח, ללא צינור שמושחל בכוח דרך האף לקיבה, בלי ניתוחים להארכת חיים וללא עירויים שדוקרים אותו ודוקרים את לבה. אבא הגיבור והחזק. איך למרות הכול לא איבד צלם.

ילדה של אבא, רודפת אחריו לכל מקום. שדה הסלק שליד האסם הפך לשדה קרב, והסלקים לפצצות. הוא היה מאמן אותה במטווחים יבשים, על מכוניות נדירות, מצביע בידו המיובלת והגדולה אל הכביש הרחוק שמוביל מהצומת לכפר; "הנה, הנה", דחק בה, "המכונית הזאת, הלבנה, לאן תכווני את האקדח אם המכונית שם ואת כאן?" ואבישג תלמידה נאמנה, שולחת ביראת כבוד אצבע קטנטנה, יציבה ובטוחה, מכוונת היטב, באלכסון, מביאה בחשבון את הזמן שייקח למכונית להגיע אל הקליע; בול פגיעה. ואז היה מורה לה להישאר ליד קצה הצינור הפתוח - קו מים בקוטר שלושה צול - והייתה מצייתת כמו חייל למצביא דגול, מתבוננת בו הולך ומתרחק בזחילה אינדיאנית אל הקצה השני של קו המים, ולחשוֹ אל תוך הצינור רועם פקודות. כשהצטיינה, לקח אותה למטווח אמתי, בהר - קופסאות שימורים שימשו מטרה - ביום כיפור; לא כי היה כופר (למרות שהיה), אלא כי רצה למזער סיכונים כשמעניק לקטנטנה חווית ילדות.

הוא לא היה מושלם; למשל כשחזר מהרפת או מהשדות בצהרי היום, הסתגר בחדר ודרש שקט. כשבעה ספרים קרא בו זמנית. בני הבית הלכו על קצות האצבעות, חוץ מאבישג. היא הייתה מציצה דרך חור המנעול, כפות רגליו נראו ראשונות ומיד אחריהן פניו. אם קרא, הרעישה ואם ישן, החרישה.

כפות רגליו נעות, חרחורים נשמעים מבית החזה, העירוי מטפטף. הוא משתעל והשיעול מעלה את מפלס נוזל ההזנה בצינור הקיבה. צינור לקיבה, צינור לשלפוחית שתן, וצינור לווריד. אולי היא תפנטז על ההלוויה; כולם סביב הקבר הפתוח, אבישג כועסת על כולם כי לא הניחו לאבא למות בבית שלא עזב בשישים השנים האחרונות וכולם כועסים עליה כי כרגיל היא "אגואיסטית שחושבת רק על עצמה". אבל היא מזמן מבינה שהיא יכולה להיות אחראית רק על רגשותיה שלה, גם את זה למדה ממנו. שאם לא כן - אם תהיה אחראית גם על רגשותיהם של כולם - תחלה ותמות, ולפני זה בטח תשתגע. היא נפרדת מאבא. נושאת דברי הספד. בוכה; כי אהבה אותו, כי השפיע על חייה, כי היה אביה, כי הגשימה את חלומותיו ולא את אלה שלה, כי כבר אינה יודעת מה היו חלומותיו ומה חלומותיה, כי היה מרוחק והיא ניסתה להתקרב. כל כך הרבה מאמץ וכוחות השקיעה ולא ידעה שזה מוגבל. שלא תצליח מעבר למידה מסוימת. לא ידעה שהוא במקום אחר, בעולם משלו, ולאיש בעצם אין רשות להגיע אליו - גם לא לו עצמו.

והיום נותר בו גוף אומלל וסובל, ונשמה שהיא נשמתה, ומעט מאותו יוחנן, רסיסים של רוחו האמיצה. זו שתמכה בה במשברים הרבים שלה. "תביטי טוב-טוב במראה," היה אומר לה מבעד לטלפון, בביטחון אדיר וללא פשרות, "ותירקי לעצמך בפרצוף. איך את לא מתביישת? תתרוממי, תביני כמה יש, תודי ותהיי מאושרת". הנה החולה צורחת שוב, כמו בסרט אימה, כאילו היא מנסה להפחיד או להקפיא למישהו את הדם. ואז אבישג בוכה לידו, כי הקיץ הקץ על ילדותה.

איך אפשר לשאת דברי הספד לאבא? כשיגיע הרגע לא תספוד. סופדים כשנפרדים ממישהו יקר באופן פתאומי, אבל איך אפשר לשאת דברי הספד כשמתאבלים במשך שנים? הוא משתעל שוב, ומתעורר. להפתעתה הוא מתבונן כמו בימיו הטובים וגם הטובים פחות וזוג עיניו כחולות וגדולות, מאפשרות שיתבוננו בהן חזרה. זוג עיניים מקבלות. ואז הוא שואל לתדהמתה, "מה את מחייכת?"
אבישג מוחה דמעה וכמו הזאב בכיפה אדומה משיבה בלי להתבלבל,
"כי אני שמחה לראות אותך".
והוא עוצם שוב עיניים.
מפליג למחוזות אחרים.

בדידות, עצב, ריקנות, ניכור, מיאוס, אכזבה וקושי מלווים אותו, והוא שומר הכול לעצמו, מתעקש לא להכביד. הרחק מהמיטה שלו, משעון הקיר שמולה, מהתמונות שלצדו, ממסגרת החלון סביב פיסת שמים, עץ תות אדיר, ופרות בשחור לבן, ומהחלל שמילא שנים. היום חיכתה להגיע לכאן. קיוותה לפגוש פה שוב את אלוהים. כמו בפעם הקודמת. בסוף זה ייגמר. אולי הכול לטובה ויש רגשות שעוד צריך לעבד. ולכן אבא עוד כאן, לא נוטש אותה ונותן לה את הזמן.

אבא קם לרפת בכל בוקר בשעה שלוש - מכוון שלושה שעונים מעוררים, קשה לו להתנתק מהמיטה החמה המכרבלת ומנשימתה הקצובה החרישית של אימא. השעונים מצלצלים בהפרש של תשע דקות זה מזה, שעונים בעלי קול רועם כשלו, כל בני הבית פוקחים עין וחיוך על שפתותיהם, כי עוד מעט ישובו וישקעו בתנומה עד הבוקר. אחר כך הוא קם, מדשדש בבית - לא לגמרי ער - מתארגן, יוצא החוצה, יושב על המדרגות, גורב גרביים, עוטף אותם בסמרטוטים, נועל מגפיים ויוצא לשגרת יומו. כשהוא חוזר בערב מחכים לו "תשמישי קדוּשה" שאבישג מכינה מבעוד מועד: טלוויזיה דולקת, מולה כיסא נוח, לידו שרפרף ועליו צלחת שבה כריכים, משקפי ראייה למרחוק, מאפרה נחושתית, גפרורים, וחבילת סיגריות "טיים" שמתוכה עישן שלוש סיגריות צנועות ביום. יום אחד כשחזרה מבית הספר וצייצה "עישון פסיבי!" הפסיק גם עם העונג הקטן.

אבא מסור לפרות, כואב אותן כשהן חולות או כשמשהו מטריד את מנוחתן, והוא יוצא מדעתו כמעט בגלל ה"הפסקות". הפסקות המים גורמות לפרות צמא. כדי לחסוך בזמן הוא מניח בשוקת צינור, ריק ממים ומכחכח אוויר, ורושם בזיכרונו לשוב ולבדוק את השוקת עוד מספר דקות, אבל הוא שוכח והמים "חוזרים", וכאילו להכעיס - בזרם זלעפות חלוד. כשהוא מסיים את החליבה ומגלה רפת מוצפת כבִּיצה הוא רץ הביתה בפאניקה, מעיר את כולם, ותוך דקות נפתחות חבילות קש זהוב-בתנופת יד ורגל וקלשונים מנצנצים ורגליים בועטות של ילדים שהעירוּם משינה - והופכות את הרפת לארמון זהב ריחני.

ויש את הפסקות החשמל - אלו במיוחד מוציאות אותו מדעתו. אחר צהריים אחד הוא מתפרץ לבית וחוגר על מותניו את אקדח הטוּפּי.
"מה קרה?" נזעקת אימא.
"אני אהרוג אותם, את הנבלות בני הכלבה! הפרות יחטפו 'קולי' בגללם!" הוא רותח. הוא רוצה לנסוע לסניף חברת החשמל בטבריה ולחסל שם את כל הנוגעים בדבר כי אי-אפשר להפעיל את מכונת החליבה, והגודש בעטין מכאיב ועלול לגרום לדלקת לשלושים הפרות שגועות במצוקה.
אבא חי ללא חובות, לא אומר "אני אוהב", לא מחבק. אבל זוג עיניו הכחולות - גדולות ופעורות משהו - מביעות שלמות ואהבה. כבר בגיל שש-עשרה, כשעלה על הרכבת לישראל והשאיר את הוריו ואת אחותו מאחור על הרציף, הבין שאם לא יחיה עם עצמו בשלום, לחלוטין - ללא סדקים, ללא פקפוקים - אם לא יקבל עצמו בדיוק כפי שהוא, ישתגע מרגשות אשם.

במוסד הסיעודי הוא שקוע בתנומה כל הזמן. ידו השמאלית משותקת אחרי מספר אירועים מוחיים, מאוגרפת וקשה לפתוח את אצבעותיה. ידה של אבישג אוחזת בידו הימנית - היד שהייתה תמיד גדולה, חזקה ומחוספסת מעבודה קשה - והפכה לחלקה וענוגה כמעט, אבל עדיין חזקה. לפני פחות מחודש, כשעוד היה במיטתו בבית, השתעשע ממאבקי הורדת הידיים שניהלה עמו, אבל כאן היא מכבדת את הצורך שלו לשקוע אל תוך עצמו, ושואלת עצמה: מה השיעור? ולמה הסבל הזה? אולי נועד לגרום לה לחייך ולהבין שתחושת הבדידות העמוקה היא אשליה - אחת מני רבות; אולי שעליה לחיות את חייה ולקבל עצמה ללא עוררין, בדיוק כפי שאבא קיבל את עצמו. אולי שתלמד להרפות בכל מצב, להשלים, להירגע, לעשות רק כמיטב יכולתה כי מעבר לזה מתחיל הסבל, ועד לזה אלוהים נמצא. בכל פרט ובכל מקום. גם במקום ההזוי ביותר והבלתי נתפס.