סיפור אמיתי (פרק 82)

עוד בתחילת הערב, דני הרגיש שאי-היכולת שלו להתייעץ עם מישהו קרוב אליו, שבו הוא יכול ליתן אמון ללא-סייג, מגבירה בו את התסכול.

כל שם שעלה בראשו, כמי שאפשר, אולי, להתייעץ עימו, נפסל על אתר.

דני היה בבחינת פרש בודד.

לטוב ולרע, זה אורח החיים שהוא בחר לעצמו. אם כי, בתחילת הדרך הוא דווקא ניסה לעשות את תמר לשותפת-סוד.

תמר סירבה - ודני נשאר להתמודד לבדו עם שאלות שצצו מעת לעת במהלך חייו המקצועיים.

פעם או פעמיים הוא ניסה לשתף את חדווה, אחותו הצעירה, בהתלבטויותיו, אבל גם זה לא צלח בידו.

חדווה פנתה לאפיקים אחרים. היא נישאה לבחור שגדל באותה שכונה שבה היא נולדה - ושניהם חזרו בתשובה ועברו להתגורר ביישוב דתי מרוחק מתל אביב. חדווה ילדה, בזה אחר זה, חמישה ילדים, שלמדו כולם בפנימיות חרדיות.

דני לא הרבה לבקר את אחותו - בעיקר בגלל המגבלות שאורח- חייה הטילו עליו.

לרוע מזלו, דני טעה גם בשאלת אי-יכולתו להתייעץ עם איש ממכריו.

הוא יכול היה להתייעץ עם תרצה, חמותו, האימא של תמר, והוא יכול היה להידבר גם עם רינה שמעון-ברק.

שתי נשים אלה היו בוודאי יכולות להצביע בפניו על אופציות שונות מזאת שבה הוא בחר. הן גם יכולות היו, לפחות, לעכב בעדו מלפעול בפזיזות.

כשהוא חשב על-כך בהמשכו של הלילה, הוא הבין עד כמה הוא שגה, בפזיזותו, באי-פנייתו לאף לא אחת מהן. רינה שמעון-ברק, כמו גם תרצה, הייתה גורמת לדני, ללא ספק, לנהוג אחרת.