כחלק מהמתמודדות עם פשיעה ברוב בני-נוער, עלתה הצעה להוריד את החיסיון של נערים עבריינים.
מי שאנס, היכה, דקר או השתמש בסמים ואלכוהול, לא נהנה מאי-פרסום שמו, ההגנה על שמו מתוקף היותו קטין ע"פ חוק נועדה להגן על עתידו. הרי ידוע בכל הספרות המקצועית, כי "גיל ההתבגרות" בעייתי מלכתחילה. לזה נוספו תנאים סוציאליים קשים של עוני, אלימות בבית, יחסי משפחה בעיתיים, קשיי קליטה, עיירות פיתוח או אושר הנמדד בהון חסר זיק של רגש. לעיתים קרובות, התנהגות קרימינלית היא תחפושת להפרעת אישיות חמורה. הטיפול הוא בדיוק כמו ב"טיפול-שורש" - תזניח, הבעיה תחריף, אח"כ תשלם סכום עתק לרופא-שיניים שלך...
הקצבת תקציבים ללוחמה בפשיעה של נערים דרך אנשי מקצוע: עובדים-סוציאליים, פסיכולוגים ואנשי חינוך - במקום "להתקמצן" בהקצאת משאבים למערכת החינוך ולעורר גל פיטורים, יש להעלות את סדר העדיפויות: תשלומי הכליאה והשפיטה החוזרת של מעגלי הפשיעה של נערים חסרי מסגרת יעלו למדינה הון-עתק, הבה לא נשכח: "המדינה" היא אנחנו-אזרחים טובים שומרי חוק המשלמים מיסים.
לכלוא את הנער ולשלול את זכויותיו כמו חיה פצועה בכלוב מעורר את היצר החייתי הדורש פעולה. אגב, בשבת ראינו הוכחה לכך.
הנערים זקוקים לשינוי ושיקום יסודי. פרסום שמותיהם חוסם את שיקומם לעתיד טוב יותר. הרי אצלנו דבר גורר דבר: אם פשעת ואוחז אתה בתיק פלילי, לא תוכל לשרת בצבא. אם לא שרתת ביחידה מובחרת, מעטים מקומות עבודה שיחפצו בך. לא תשתכר כראוי, לא תעמוד בתשלומי ההשכלה הגבוהה, הפשיעה קורצת כאלטרנטיבה לזכות בערכים תרבותיים לכול דעת: "כוח" "מעמד" רק בדרך קצת שונה, סוטה מהנורמה... ומעגל-הקסם של הנצחת הקיים ופערי המעמדות נמשכת ואגב כך מורשת מדור לדור.
"נערי-שוליים" חסרי מסגרת היא תופעה רבת-שנים הגואה ומתחשלת.
תקופה ארוכה נלחם "רפאל (רפול) איתן" במערכת הצבאית והממשלתית בנושא הקצאת תקציבים לתחום "החינוך המשלים" ובמיוחד לפרויקט שהקים "נערי-רפול" בצה"ל. מסגרות שיקומיות מהוות אלטרנטיבה לנער, בהן הוא לומד יחסי סוציאליזציה נורמטיביים והתנהגות קונפורמית.
