מושבים, כפרים וקיבוצים נחשבים לאיכות חיים. האוויר הצח, השקט הפסטורלי, הנוף הנשקף והקהילתיות הינם המרכיבים העיקריים של המושבים, הכפרים והקיבוצים שקיבלו את הדימוי.

בפועל סובלים יישובים אלו מאפליה מחפירה ואין פוצה פה ומצפצף, כי פשוט כך התרגלו. אנשי העמל שאינם נוטים לקטר ומקבלים את הייסורים באהבה מ-נ-ו-ת-ק-י-ם.

הפריבילגיה בלקבל ליד הבית סופרמרקט, חנויות, שווקים, ביטוח לאומי, שירותי הצלה, בנק ועוד ועוד שירותים נצרכים לא ניתנה לכפריים.

אלו צריכים לכתת רגליהם עד העיר, מי ברכב, שצורך דלק בסכומי עתק, ומי במוניות ואוטובוסים המגיעים ליישובים לעיתים נדירות בעיתים קצובות שלא תמיד תואמות את הלו"ז של בן הכפר.

לא לכל בן משפחה יש רכב, ולא פעם תוכלו לראות את הכפריים הולכים בגשם השוטף או בשמש היוקדת עד היציאה מן היישוב, כשהם משוועים לבדל רכב שיעבור וייקח אותם אל העיר הגדולה ("עצור לטרמפיסט, הוא תלוי בך"). שעות על-גבי שעות מבוזבזות בהמתנה, ודמים רבים מופרשים מכיסם של בני המושבים על נסיעות.

קיפוח עקבי

במקום להתייחס אליהם כאל חלוצים ומפריחי השממה נוהגות בהם ממשלות ישראל לדורותיהן כאל דבר המובן מאליו, ואינן מסייעות להם ביישוב הארץ באופן שיאפשר גם להם ליהנות מכלכלה הוגנת וצודקת.

יש לפעול להשוואת תנאים בין העירוניים לכפריים. אין סיבה שנוסע מהכפר לעיר וחזרה במרחק נסיעה של 10 דקות ישלם 10 ש"ח, ומקבילו העירוני שנוסע במשך חצי שעה מצפון העיר לדרומה ישלם רק 6-5 שקלים. יש להוזיל את מחירי הנסיעה הבינעירונית, ולאפשר כרטיסי חופשי-חודשי לכל יישוב, וכדי לכסות על החוסר לייקר את מחיר הנסיעה העירונית. יש לאפשר לכפריים גם הוזלה במס על הרכב ובשאר ההוצאות הנילוות על אחזקתו.

יצירת שיוויון הזדמנויות תסייע לפיתוח והתרחבות ההתיישבות הכפרית בנגב, בגליל, בגולן ובשאר ההתיישבות הכפרית, ותפחית את העומס והצפיפות בערים.