למי שמתגוררים סמוך לגנים ציבוריים, או סמוך לקניונים, או סמוך לרחוב הראשי - בכל שנה החודשים יולי אוגוסט הם סיוט מתמשך, באשר ילדים ובני נוער משועממים משתוללים ומחבלים ומרעישים - וסיורי פקחים וסיורי מתנדבים וסיורי משטרה נודדים עייפים ביניהם כל הלילות וכל דרישתם המיואשת: "אם אין לכם מה לעשות אל תעשו את זה פה".
אבל האם זו גזירה משמיים שחודשיים תמימים בכל שנה לילדינו ולנערינו "לא יהיה מה לעשות"? בימים שבהם טרם הומצא המזגן, אכן להמשיך וללמוד גם בחודשים יולי ואוגוסט היה בלתי אפשרי. אך הנה המזגן כבר הומצא. ואם כל עובד מן השורה בישראל זכאי כל שנה לארבעה עשר, ואולי לעשרים ואחד ימי חופש, וכל חייל זכאי לשבוע "רגילה"- אחת לשלושה חודשים- מדוע בעצם זה "נורמלי" שלתלמידי בתי הספר "לא יהיה מה לעשות" חודשיים תמימים בכל שנה? למה בעצם לא נקום ונחליט שמעתה תלמיד בישראל יקבל בשנה בדיוק את אותו מספר ימי חופש שמקבל בארץ כל עובד אחר?
