בכתבה אחת במוסף לשבת מצאתי תובנה ביטחונית עמוקה ומחרידה, שחיוני לחלוטין כי כולנו נקלוט ונזכור, וגם השוואה מצמררת של ישיבות ה"קבינט" שלנו לישיבת "מועצת מנהלים" באשר היא, כי נראה שאילו היצבנו דחלילי קרטון במקומם של השרים, או במקומם של "חברי הנהלה", ההבדל האחד והיחיד הוא שבסיום הישיבה לא היו נעלמות מהצלחות ערימות הבורקס. הכתבה מסבירה בשיא הפשטות איך אפילו העיתונות הגלויה הייתה מלאה בשפע מידע על המינהרות ואילו שרי הקבינט "לא ידעו כלום". "למה, שואלים שרים, חברי הקבינט, לא העמדתם אותנו על חומרת האיום מהמנהרות"? כך נכתב.
"התשובה היא פשוטה: איום המנהרות הוצג לשרים שוב ושוב, בכתב ובעל פה, וגם הוצג לציבור בגלוי בשפע הזדמנויות. אך שרי הקבינט כמוהם כחברי מועצת מנהלים: הם יושבים בישיבות שנמשכות שעות, צופים בשקפים, מחליפים מסרונים בניידים שלהם ולא זוכרים כלום". ממש כך. כבר אמר מישהו שכשהמנכ"ל נוסע לחודשיים לחו"ל אף אחד אפילו לא מרגיש, אבל כשהטלפנית יוצאת לדקה לשירותים, כל המפעל מתמוטט. כן. מסתבר שמי שמקבל שכר מינימום עובד ומי שמקבל בחודש עשרות ומאות אלפי שקלים, חד-משמעית אפשר להציב במקומו, מעשה שיגרה, דחליל מקרטון, שיביא לעם ישראל, או לארגון שמנהל "המנהל", בדיוק, אבל בדיוק, את אותה התועלת.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
