דנג"ץ רקנט

ב דנג"ץ 4191/97 - רקנט אפרים נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-על 2000(4), 587 נדונה השאלה האם הסכם עבודה קיבוצי אשר קובע כי דיילי צוות אויר חייבים לפרוש מעבודתם בגיל 60, הינו הסכם מפלה.

לאור האיסור המנוי בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה להפלות מטעמי גיל, הועלתה השאלה באם השוני רלוונטי, ואם האפליה מתחייבת מאופי התפקיד והמשרה.

הנשיא (כתוארו אז) ברק קבע כי " קבוצת השוויון במקרה דנן הינה עובדי אל על וכלפיהם חייב המעביד לנהוג בשוויון, הן בין קבוצות שונות של עובדים והן בין עובדים יחידים בתוך הקבוצות עצמן", וכן כי "אפליה בין קבוצה א' (דיילי קרקע) לבין קבוצה ב' (דיילי אוויר) הינה פסולה על-אף שבתוך קבוצה ב' אין מתקיימת אפליה. קביעת גילאי פרישה שונים מהווה 'אפליה מטעמי גיל'".

כן קבע ברק, בשאלה אם האפליה רלוונטית לאופי העיסוק, כי:

• "על מבחן הרלוונטיות להיות אובייקטיבי, סביר, ולשקול את השיקולים השונים. בקביעת מבחן הרלוונטיות לעבודה אין להתחשב בהעדפת הלקוחות, אשר היא עצמה תוצר של סטראוטיפים. כאשר העובד הוכיח קיומה של תוצאה מפלה, מועבר נטל השכנוע אל המעביד כי האפליה מתבקשת ממהותו של התפקיד"

וכן כי:

• "...דרישת 'הופעה נאה' אינה רלוונטית שכן מסלול הדיילות אינו תצוגת יופי. גם אם בטווח הקצר אל על תפסיד כסף אין זה נוראי, שכן זכויות אדם עולות כסף. גם אם דרישת הכוח הפיזי רלוונטית, הרי שאדם יכול להיות בעל כוח פיזי גם לאחר גיל 60 (מעביד בסבלות לא יפלה בין עובדיו על-רקע זה), ויש לערוך מבחני כושר פרטניים. מה גם שדרישות הכוח הפיזי אשר צריך להיות מופעל במהלך עבודתו של הדייל הן מינימליות".

לסיכום, קבע ברק, קביעת גיל פרישה 60 לדיילי אוויר מפלה אותם מחמת גילם.