המשחק האנושי האולטימטיבי היא המלחמה

את כשרונו הגדול ואישיותו הנחושה קיבל ז'בוטינסקי מאביו ומאמו שהיו ברוכי כישרון ונחושי-החלטה. המעשיוּת של הוריו עיצבה את תפיסת עולמו, ששׂמה דגש על המעשה ולא על ההלכה. ז'בוטינסקי הבין זאת וכלל את עצמו בעילית המוכשרים שראויה להנהיג. בלא בסיס אישיות מוצק זה, לא היו מולדותיו הנוספות מניעות אותו לגדולה. בחריפות שׂכלו הבין הוא את מורכבותה של מערכת הביטחון, ובעיקר הבין את מקבלי ההחלטות, שאינם מבינים את מורכבותה, בגלל רפיון שכל ואופי. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא יחסו המזלזל לפילדמרשל אדמונד אלנבי, ממצביאיה הבולטים של בריטניה במלחמת העולם הראשונה, שכבש את ארץ ישראל מידי הטורקים. בספרו "מגילת הגדוד" הוא כתב:

"דבר תמוה הוא ואולם אינו נדיר כלל: דווקא בני-אדם שנתפרסמו כבעלי 'רצון ברזל', הם לעתים קרובות רכים כקנה המרכין ראשו לכל רוח מצויה. אלנבי הוא כמובן חייל גדול, אבל מפני מה צירפו אותו אל המדינאים הגדולים¹, זוהי חידה בעיני עד היום. איש לא הזיק לאנגליה במצרים כמוהו, אחר כך, בשנות נציבותו העליונה; על תקופת ממשלתו בארץ ישראל אין לי אפילו הרצון לדבר. אני חושב שבתור מוציא לפועל הוא באמת כוח גדול; ואולם הוא דווקא 'מוציא לפועל' של עצות זרות ולא יד מכוונת. הוא – מכונית טובה שכל אדם – אם רק ידע להחניף והיה בר-מזל – יכול לנסוע בה לכל מקום שירצה. אני מכיר הרבה בני-אדם כאלה בפינות שונות של החיים, ותמיד אני ירא מפניהם, זוהי קומבינציה מסוכנת – אדם שיצאו לו מוניטין כאיש קשה-עורף העומד על דעתו בתוקף ('פר-הבשן' קראו לו החנפים מבין ידעני-התנ"ך שבמטה) בעוד שהוא עצמו, לאמיתו של דבר, אינו יודע אף פעם במה הוא צריך לגלות את קשי עורפו ואת העמידה על דעתו, והוא אנוס לשאול על כך את יועציו...".²

מסקנה: על המנהיגים, על חברי הפיקוד העליון ועל מצביאים, להיות חריפי-שכל, בעלי כושר אינטלקטואלי גבוה, משכילים ובעלי אופי חזק, אחרת יזיקו למערכת שבראשה הם עומדים, כפי שהזיק, לדעתו, אלנבי לאינטרסים של בריטניה, כאשר במצרים התפתח משבר חמור, בשל רצח המפקד הראשי של הצבא המצרי ומושל סודן, סר לי סטאק. אלנבי ניסה לפתור את המשבר בתגובה קשה, כאשר הגיש למצרים אולטימטום חריף ומשפיל, שבעקבותיו התפטר ראש ממשלת מצרים, סעד זע'לול. אלנבי הועבר בשל כך מתפקידו.³

מורשת אודסה נטעה בתודעתו של ז'בוטינסקי את מרכזיות המלחמה. מאז ילדותו הוא ביקש להבין את אבני היסוד של הוויית האדם. מורשת אודסה הבהירה לו שהמלחמה היא מודל אנתרופולוגי להוויית האדם. בהשפעת מורשת המלחמה של אודסה הוא כתב: "רוסיה שואפת לנמל חופשי מִקָּרָה בחורף".⁴ כתוצאה מאותה השפעה, כחודש אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה, הוא השאיר ברוסיה את אשתו ובנו בן השלוש, ויצא ביוזמתו, בשליחות עיתון רוסי, לחזית המערב.

בשנת 1897, כשהיה ז'בוטינסקי בן שבע-עשרה, פרסם בפריס הבנקאי, מומחה למסילות ברזל, והוגה הדעות היהודי-פולני, איוון בלוך, את ששת הכרכים של ספרו המונומנטלי "המלחמה העתידה, והיבטיה הטכניים, הכלכליים והמדיניים". זמן קצר לאחר מכן תורגם הספר לאנגלית בשם "האם המלחמה עדיין אפשרית". בלוך היה מיודד עם הרצל ותמך בציונות. הצאר של רוסיה הזמין את בלוך אישית להציג בפניו את עיקרי רעיונותיו והם השפיעו על עיצוב מדיניותה של רוסיה. הם גם העסיקו את אנשי הצבא, הפוליטיקאים והוגי הדעות, בעולם כולו. הסופר האמריקני ג'ק לונדון, לדוגמה, פרסם בשנת 1900 מאמר בשם "אי אפשריוּת המלחמה", שהתבסס על ספריו של בלוך.⁵ מסתבר שז'בוטינסקי התעניין בהגות הצבאית, קרא את בלוך, וכפי שיובהר להלן, הוא אימץ מקצת מרעיונותיו. סביר להניח שז'בוטינסקי היה מודע למאבקו של בלוך באנטישמיות – במאמרים בעיתונות הרוסית – בעקבות הפוגרומים ברוסיה ב-1881; וכן, לידידותו של בלוך עם הרצל, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בארגון פגישה בין הרצל לשר הפנים הרוסי ויאצ'סלאב פּלֶבֶֿה, האנטישמי, ושעוררה תמיהה והתנגדות בציבור היהודי בכלל, והציוני בפרט. בלוך מצא בין היתר כי בין שנת 1496 לפני הספירה לבין 1861⁶ אחריה, התרחשו באירופה 3357 שנות מלחמה ורק 227 שנות שלום. "מכאן שההיסטוריה האנושית רצופה במאבקים. מלחמה היא מאפיין נורמלי של חיי האדם".⁷

מורשת אודסה והגותו של בלוך הבהירו לז'בוטינסקי שאומה זקוקה לצבא חזק – "קיר ברזל" – כדי להגשים את מטרותיה, וכדי לנטרל איומים עליה ועל מטרות אלה. כרומנטיקן, הוא למד ממורשת אודסה שמפקדים מקצועיים וכריזמטיים חיוניים לקיר ברזל יעיל. כאלה היו גיבורי מורשת אודסה, אלכסנדר סובורוב ומיכאל קוטוזוב, שגם לב טולסטוי ב"מלחמה ושלום" העלה על נס את מצביאותם העילאית, ⁸ ועוד למד שעצמאות לאומית, כזאת שאליה הגיעו היוונים בלחימתם שיצאה מאודסה, נקנית בשילוב של לחימה ומדינאות. במדינאות לבד, כפי שפעל הרצל, לא ניתן להשיג את המטרה. בלחימה נגד שליט זר ללא תמיכה מדינית, ניתן למות בגבורה בלא תוצאות של ממש, כפי שלמדו זאת היוונים על בשרם. הם הגיעו לעצמאותם רק כאשר שילבו נכונות למות למען המולדת, עם תמיכה מצד מעצמות.

מן הנשים בחייו, ובעיקר מאִמו, הגיע למסקנה כי שילוב נשים בהנהגה מדינית וחברתית תשפר במאוד את תִפקוד המערכות. מדובר לא רק בשאלה מוסרית של מתן שוויון לנשים, שהרי שוויון בין בני אדם היה עקרון יסוד שלו, אלא בשאלה ביטחונית. שכן תפקוד לקוי של מערכות מחליש אותן, ועלול להביא לקריסה פנימית ולהכרעה חיצונית.

מן הספרים שקרא בילדותו ובנעוריו, למד על חשיבות הגבורה האישית בשדה הקרב. גבורה היא תכונה נדירה. באנגליה במאה ה-12 היה רק אייבנהו אחד ובצרפת במאה ה-17 היה רק סיראנו דה ברז'רק אחד. כדי להצמיח גיבורים, ראוי לכל אומה, ובוודאי לאומה המבקשת להתקבץ במולדת ולהגיע לעצמאות לאומית, לאחר שהוגלתה ממנה, לחנך את הצעירים לגבורה, כדי שלימים יהיו לוחמים מעולים. מהומרוס ומן התרבות היוונית העתיקה הוא שאב תובנות על השפעתו של המשחק על התרבות ועל ההיסטוריה. על-פי בלוך, המשחק האנושי האולטימטיבי היא המלחמה. את המשחק הזה יש לשחק כהלכה, כי סיכומו הוא אפס, והוא עלול לאיין את הצד המפסיד, כפי שאירע לטרויה על-פי הומרוס, לקרתגו וליהודים במלחמתם ברומא. לימים, כשעמד בראש בית"ר (ברית הנוער העברית על שם יוסף תרומפלדור), ציין במכתבו למאיר גרוסמן ש"ביתר – המבצר האחרון של בר-כוכבא".⁹ בעקבות המרד חרב היישוב היהודי בארץ ישראל, ורוב היהודים נהרגו (580 אלף) או נמכרו לעבדות (100 אלף). הרומאים שינו את שם הפרובינציה מ"פרובינקיַת יהודה" ל"פרובינקיַת סוריה-פלשתינה". כדי ששואה כזאת לא תחזור, יש צורך בצבא חזק שמפקדיו ינצחו את אויביהם במשחק המלחמה.

לקראת תום תקופת עיצוב תבנית נוף מולדתו של ז'בוטינסקי, פרסם הסופר והוגה הדעות, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, את רשימתו "דו פרצופים", ובה כתב: "עת לאדם ועם, שעל חרבו יחיה, על כוחו, על אגרופו, על עוז חיותו; העת הזאת היא שעת ההתקיימות, שעת החיים בעצם, אבל הספר הוא רק צל החיים, החיים בזקנתם. הסיף אינו דבר מופשט מהחיים, אינו מובדל מהם, הוא התגשמות החיים בעוזם, בהווייתם ומהותם, לא כן הספר. יש שאנו חיים ויש שאנו רק חושבים על-אודות החיים".¹⁰ ברשימתו "הם ואנחנו" הוא כתב: "לנו דרוש בן זכאי חדש שיברח מיבנה לירושלים, אנו צריכים דווקא 'הני ביריוני'... לנו צריכים אנשים כהורדוס ובר-כוכבא."¹¹ באותו זמן קבע חברו הקרוב של הרצל, המנהיג הציוני, הסופר והוגה הדעות, מאכס נורדאו, בנאום בקונגרס הציוני: "אנו חייבים לחשוב על כך שעלינו ליצור שוב יהדות של שרירים". ב-1900 הוא פרסם רשימה בשם זה.¹²

פרידריך ניטשה העסיק אותו, כאמור, מאוד, כפי שהעסיק גם את ברדיצ'בסקי. אך בעוד שהפילוסוף הגרמני, רב ההשפעה על שלהי המאה ה-19 ועל כל המאה ה-20, ביקש לבטל את הדמוקרטיה ולהשליט את המוכשרים כדי לשפר את תפקוד המערכות, ז'בוטינסקי ביקש להשיג את אותה מטרה מבלי לוותר על הדמוקרטיה, שכן שוויון היה בעיניו ערך, כי רק מערכת שוויונית, המונהגת על-ידי המוכשרים ביותר, תוכל להפיק מעצמה את המרב במשימת נטרול האיומים. בנקודה זאת ז'בוטינסקי היה רומנטיקן אוטופיסט, שלא השלים עם הדמוקרטיה הטוטליטרית¹³ נוסח המאה ה-20, שהושפעה גם היא מניטשה, ושגִלגלה רעיונות נשגבים על גאולת האדם וחזון של שוויון וחרות, לשעבוד טוטלי ולעריצות אכזרית. כעבור עשרות שנים הוא כתב לבר-פלוגתא בתנועתו: "הצה"ר¹⁴ היא תנועה המיוסדת על דמוקרטיה, מימי המאה הי"ט, על בניין הארץ, על כיבוש עמדות, על חינוך ממלכתי ופטריציאני.¹⁵ גם אופיה המהפכני הלגיוני והמצדיק את ה'קראמולה'¹⁶ בשעות הצורך והכושר, חדורה באידיאולוגיה הזאת".¹⁷ מכאן, שהחינוך האצילי (פטריקי), יהפוך את כל החברה לאצילית שתחבר את המוכשרים ביותר למנהיגים.

המולדת האיטלקית גיבשה את תפיסתו הלאומית-ליברלית-הומניסטית. המלחמה נתפסה בעיניו כרע שלא ניתן להתחמק ממנו. אם אייבנהו היה גיבור ספרותי, הרי גריבלדי היה גיבור היסטורי, שנפטר שנתיים אחרי הולדת ז'בוטינסקי, וחמש-עשרה שנים לפני הגיעו לאיטליה. באיטליה הוא הבין גם שאומה לוחמת זקוקה לאידיאולוג ולמנהיג פוליטי, דוגמת מצ'יני. בהרצל הוא מצא את מצ'יני היהודי. באיטליה, קיבלו חלומות הילדות והנעורים שלו ביסוס אמפירי.

עד הפוגרומים היה ז'בוטינסקי יהודי חילוני שלא התכחש למוצאו, אך חשב ופעל כעיתונאי רוסי. הפוגרומים, ובייחוד הטבח בקישינב, הפכו אותו לציוני. המשמעות הביטחונית של ציוניותו אז הייתה לפתח קבוצות להגנה עצמית במרכזיים יהודיים, ולפעול שם. הגנה עצמית היא מלחמה צודקת. גרוש שלטון זר היא מלחמה צודקת. התרגום של "בעיר ההרֵגה" של ביאליק לרוסית, היה גם מהלך ספרותי וגם מהלך לאומי-ביטחוני: להניע את יהודי האימפריה להשתלב בארגונים של הגנה עצמית, ולהסביר לאינטליגנציה הרוסית לאיזה שפל הִדרדרו בני עמם.

ההיסטוריונית אניטה שפירא כתבה: "מאז ראשית המאה ה-20 ליווה את חיי היהודים צל מתמיד, שהלך ונעשה כבד יותר ויותר: תחושת הסכנה לעצם הקיום. צל זה, שחצה גבולות של מדינות ומשטרים, נעשה כבד ככל שנסעת מן הוויסלה מזרחה. האימה מפני סכנת מוות הייתה לאחד המרכיבים של חיי היום-יום. יותר מכל גורם אחר, עיצבה חרדה זו את יחסו של היהודי אל סביבתו, ובסופו של דבר גם אל עצמו".¹⁸

ז'בוטינסקי היה מן היחידים שלא חשו בצל, אלא ראו מפלצת שלא תחלוף כצל, אלא תנעץ את טלפיה בקורבנה ותתאמץ להשמידו. הוא קרא בבהירות את הכתובת של השואה על הקיר והקדיש את כל חייו כדי לנטרל אותה על-ידי מדינה עצמאית בארץ ישראל – בעלת צבא חזק מאוד – שאליה יתכנסו יהודים מכל העולם.

1. כוונתו של ז'בוטינסקי הייתה: אסטרטגים גדולים.
2. פרויקט בן-יהודה.
2. אלי כדורי, סעד זע'לול והבריטים, קשת כ"א, תשכ"ד (1963), עמ' 121-105.
4. זאב ז'בוטינסקי, "סיפור יָמַי".
5. Jack London, "The Impossibility of War", Overland Monthly, March, 1900.
6. מועד פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית.
7. JEAN DE BLOCH, The Future of War, New York Doublday, 1899, p. lxv.
8. "מלחמה ושלום" התפרסם שלוש שנים לפני לידת ז'בוטינסקי ונחשב בעיני רבים לרומן הגדול ביותר שנכתב אי-פעם. בימיו האחרונים של טולסטוי, באוקטובר 1910, פרסם עליו ז'בוטינסקי מאמר בשם "על השקיעה", ובו הציג אותו כמי שהולך בעקבות משה רבנו שעלה בהר אל מותו: "הוא חייב היה לילך המדברה להפליג ולהיעלם שם ולמות כמשה, ללא קבר בעולם, והסוף הטרגי של שקיעתו הבודדת יהא בחינת סוף פסוק לטובה שביצירותיו". ניצה פרילוק, "מוות הרואי לאיש שחייו אגדה", אתר שבת של 'מקור ראשון'.
9. ארכיון ז'בוטינסקי, אגרת מספר 5596, מזאב ז'בוטינסקי אל מאיר גרוסמן, 12 באוגוסט 1928.
10. פרויקט בן-יהודה, "דו פרצופים".
11. מצוטט בספר תולדות ההגנה א', חלק שני, עמ' 431.
12. מכס נורדאו, "יהדות השרירים", כתבים ציוניים א', הספרייה הציונית, עמ' 188-187.
13. ראה, יעקב טלמון, "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית", דביר, 1956.
14. "ברית הציונים הרביזיוניסטים" שיסד ז'בוטינסקי ב-1925 כדי לבצע רביזיה בתנועה הציונית.
15. 15 אצילי. פטריקים – שמה של קבוצה חברתית מהמעמד הגבוה ברומא העתיקה.
16. מרד ברוסית.
17. מכון ז'בוטינסקי, אגרת מס' 1627, ליהושע השל ייבין, 9 באוגוסט 1932.
18. אניטה שפירא, "חרב היונה", עם עובד, 1992, עמ' 59.