הלם המופתעים

תפקודו הלקוי של הצבא הצרפתי ב-1940 – כמו של צה"ל ב-7 באוקטובר 2023 – ותפקודו המשופר של הצבא הגרמני העניקו לגרמנים סיכוי כלשהו להשיג את המשימה הקשה מכל: צליחת-סער של המאז – כמו לחמאס, הגדר האלקטרונית הצופה והחמושה אוטומטית שמערכת הביטחון הקימה בין רצועת עזה ליישובים בעוטף עזה. הניצחון הגרמני במאי 1940 לא היה וַדָּאִי לפני מעשה, בנסיבות של אותם ימים. במבט לאחור, אחרי 84 שנים, הוא נראה, שלא בצדק, סביר ביותר. הסבירות הזאת היא, בחלקה, תוצאה של הטמעה בתודעה של שפע פרסומים שליליים על הצרפתים, ושל התוצאות הידועות של האֵרוע. העיסוק האינטנסיבי בפרשה הפך את גאוניותם הצבאית של פון מנשטיין ושל גודריאן, ואת אומץ-לבו האישי ונחישות אופיו של רומל, לחלק כמעט מובן מאליו של התרבות הצבאית האנושית. אותם דברים אמורים לגבי שלומיאליותם של גמלאן, קוראפּ, הונציגר וחבריהם, ומורך-לבם של מפקדים צרפתים רבים בקו הדם. התיאוריה, ההיסטוריה וניתוח האֵרועים מלמדים, שהמערכה בין סדאן לנאמוּר עשויה הייתה להיות, ביֶתֶר סבירוּת, מלכודת המוות שלתוכה הכניס היטלר את מיטב צבאו: הריכוזים הצבאיים העצומים בגדה המזרחית של הנהר, על המים ובעמק שבגדה המערבית. מרמת וסטיה, השולטת על ראש הגשר של רומל, ניתן היה להשמיד בקלות את כל הדיביזיה הגרמנית השביעית, שצלחה ראשונה ופתחה במומנטום ההכרעה. לן דייטון כתב בספרו ״בליץ קריג״: ״עמק המאז שמצפון לדינאן היה עשוי להפוך מלכודת לגרמנים המתקדמים. הם צפו במצוקים התלולים שמעבר לנהר. ראש המצוק – רמת וסטיה – חלש על ערוץ הנהר כולו״. הפיקוד העליון הגרמני, שנגרר באי-רצון להרפתקה הצבאית הזאת, היה מודאג מאוד. ראש מטה המבצעים של הכוחות המזויָנים הגרמניים, הגנרל אלפרד יוּדל, התנגד למהלך הזה עד שהצלחתו הייתה לעובדה. באותה מידה ניתן היה לחסל את כוח הפלישה של החמאס ב-7 באוקטובר אם כוחות צה"ל היו בעמדות בכוננות עם שחר ולא במיטות.

לצרפתים ניתנו שלושה ימים להתכונן לקרב הזה. כך נמנעה מהם הפתעה פסיכולוגית (שהייתה מנת-חלקם של חיילי צה״ל בסיני בפרוץ מלחמת יום הכיפורים). עד שהגרמנים הגיעו לנהר, פוצצו הצרפתים והבלגים את כל הגשרים שעליו. הפיצוץ האחרון, בגזרת פעולתו של רומל הזריז, נעשה כאשר מכונית גרמנית משוריינת ראשונה הייתה על הגשר, ומפקדה התכוון לנתק את כבלי חומר-הנפץ. למרות שהיחידות הצרפתיות בין סדאן לנאמור לא היו מן הדרג הראשון, הן מוקמו בשטחים שולטים ובמוצבים חפורים ומוגנים ויכלו להטיל משם די אש על נקודות הצליחה, כדי למנוע את פעולת הצליחה או להשהותה לפחות, עד בוא התגבורות.

ביחסי הכוחות על הנייר יכלו הצרפתים לבלום את הגרמנים על המאז ולשנות בכך את פני ההיסטוריה וכמובן למנוע את השואה. אבל בשדה הקרב, צבא מקצועי גרמני ניצח אספסוף חמוש צרפתי,¹ שמפקדיו, לאורך כל שרשרת הפיקוד, דבקו בקונספציה של הגנה קווית קשוחה שאבד עליה הכלח; שלא היו מסוגלים להפעיל מטוסים לסיוע בקרב היבשה; שנפלו בפח ההונאה הגרמנית; שנעדרו את תבונת מעשה הלחימה, והמשיכו לדבוק באותה קונספציה למרות שהכתובות נרשמו על הקיר בגדול מה-10 במאי.

כשהתחילו להיפגע, שיקרו המפקדים הצרפתים בחזית בדיווחיהם, בתקוָה שהעניינים איכשהו יסתדרו, והצלחת אחרים תחפה על כישלונם. אחרי הבריחה שלהם אל מעֵבר למאז משטחים שתפסו בבלגיה, במטרה לבלום את הגרמנים שם, ירד המורל שלהם מאוד. השפעה שלילית במיוחד, טקטית ומורלית, הייתה לבריחת הצרפתים מעמדות שתפסו על שתי גדות הנהר סמוּאה בבלגיה, במסלול התקדמותו של גודריאן, אף-על-פי שהצטוו להחזיק בעמדותיהם על הנהר הזה בכל מחיר. מפקדים אחדים אפילו לא דיווחו שנטשו את עמדותיהם והוסיפו בכך חטא על פשע. ייתכן שצרפת הוכרעה, בעצם, בסמוּאה.

לצליחת האופנוענים הייתה משמעות סמלית יותר מאשר מעשית. לא הייתה לה השפעה רבה על הצליחה העיקרית של רומל בדינאן, שלא לדבר על הצליחה העיקרית של כוח רונדשטט בסדאן. משמעותה המורלית הייתה מוגבלת לרומל ולאנשיו, שביקשו להתחבר מהר ככל האפשר עם הצולחים הראשונים. אבל דיביזיית רומל בלבד לא הייתה יכולה להכריע את צרפת. בבחינה שלפני מעשה לא היה לצליחת האופנוענים שום סיכוי ריאלי להצליח, ושום איש צבא רציני לא היה מכליל אותה בתוכניותיו. היא נעשתה על-ידי מפקד חטיבה פזיז, וגדוד לוחמים נועז, כאֵרוע שולי, כמעט כבדיחה פרטית, בשולי המבצע הגדול. אילו השמידו הצרפתים את האופנוענים, או גֵרשו אותם בחזרה לגדה המזרחית של הנהר, הייתה התקרית הזאת נשכחת, כמו אלפי תקריות דומות במלחמה ההיא. אבל האופנוענים לא הושמדו ולא גורשו. מול עדיפות מוחלטת של הצרפתים – פי ארבעה לוחמים, מוצבים חפורים ונשק כבד – הם עשו את הלא-ייאמן ותפסו טריטוריה צרפתית. עם כל התקלות והליקויים, אין להתנהגות הצרפתים בהוּי הסבר אחר אלא זה: ההלם שבעלי-חיים יבשתיים לוקים בו מול צליחת-סער בלתי-צפויה של מכשול מים. קרה להם מה שקרה לפרעֹה ביציאת מצרים, שלושת אלפים וחמש מאות שנה קודם-לכן. אלוהי הנהר בגד בצרפתים, ובאין אמונה באלוהים נפלו האנשים ברוחם.

מפקדי צה"ל היו מוכי הלם באוקטובר 1973, כשקיבלו ביום הכיפורים בשתיים בצהריים שהמצרים צלחו את תעלת סואץ. הם נקטו מהלך הגרוע ביותר – שיגרו לתעלה יחידות טנקים שחנו במרחק גדול ובדרך השמידו אותם יחידות קומנדו מצריות. המפקדים הבכירים של צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל הרצי הלוי, לקו בהלם כשנודע להם ב-7 באוקטובר 2023 עם שחר שלוחמי החמאס פרצו את "הגדר האלקטרונית המופלאה" והתקדמו על טנדרים, אופנועים וברגל לבסיסי צה"ל וליישובים בעוטף עזה, ולא תפקדו יום שלם. בשלושת המקרים ההלם היה תוצאה של הפתעה רבתי שנבעה מחוסר מקצועיות. אישיותם של המפקדים בשלושת המקרים – גמלאן הצרפתי, דוד אלעזר והרצי הלוי הישראלים – ובכירי צבאותיהם, התגבשה בתרבות אינדיבידואליסטית, ליברלית, צרכנית ונהנתנית. מעמדם האישי וטובות ההנאה שיפיקו עניינו אותם יותר מאשר הוויית הצבא והמלחמה, ורבים שילמו במחיר החיים "על מעט הדבר הטעוּם".³
________________
בשבוע הבא: רב-טוראי אדולף היטלר הבין את חוקי קו הדם יותר מגנרלים; הדמוקרטיות תפקדו רע; ליקוייה של הניטרליות; היה מידע בשפע אך המפקדים הבכירים לא הבינו אותו ופֵרשו לא נכון; סוד מצויָנותו של רומל; גנרלים צרפתים מְרוּקְנֵי-מחשבה; העיתונות "החופשית", המשרתת את הממסד, לא הבינה את מהלכי הגרמנים וסייעה להיטלר; המערכת הצבאית בכל העולם לאורך כל ההיסטוריה היא אנטי-אינטלקטואלית ופרימיטיבית. מדינת ישראל איננה יוצאת דופן.

1. במהפכה הצרפתית ובצבא נפוליאון הראשון היו לאספסוף החמוש הצרפתי הֶשֵגים טובים יותר בשדה הקרב מול הצבא המקצועי הגרמני. ההבדל בין שתי התקופות הוא בכך, שבסוף המאה השמונה-עשרה ובתחילת המאה התשע-עשרה, מורל החיילים הצרפתים היה גבוה, מפקדי הצבא בזמן המהפכה היו טובים, ונפוליאון היה גאון צבאי, ואילו הצבא הגרמני של אז הסתאב, אחרי תקופת הזוהר שלו בימי פרידריך הגדול. באמצע המאה העשרים היה האספסוף החמוש הצרפתי שרוי במורל נמוך, ומפקדיו היו גרועים שבגרועים, ואילו המורל של הצבא הגרמני היה אז גבוה, ומפקדי הצבא היו מעולים.
2. גייסות השריון של צה״ל "רצחו״ לקראת מלחמת יום כיפור את יחידות החרמ״ש, שאמורות היו למלא את תפקיד החי״ר בקרב המשולב. המחיר שולם בריבית דריבית במלחמה. ראה להלן.
3. שורה אחרונה בשיר של רחל המשוררת "יונתן" בן שאול המלך שנפל בקרב המבכה את חללי המלחמות באשמת המנהיגים והמפקדים הבכירים.
טָעֹם טָעַמְתִּי – – מְעַט דְּבַשׁ
הִנְנִי אָמוּת
(שמואל א', י"ד, מ"ג)

מִבַּעַד לְדֹק מֶרְחַקִּים – צֶלֶם עָנֹג,
נַעַר רַךְ בְּתִלְבֹּשֶת-הָדָר;
לֵב-אֱמוּנִים, לֹא נָטַשׁ רֵעַ בַּצָּר.
וּבַקְּרָב אָחוֹר לֹא נָסוֹג.

וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?… מֶה עָגוּם
נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם!
עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם
אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם.