דמעות ויללות כסימן הֶכֵּר תרבותי

הסתאבות פנימית בגרמניה הביאה לשורה של מחדלים מודיעיניים ופיקודיים, כמו אלה שאִפיינו את פולין ב-1939, את צרפת ב-1940 ואת ישראל ב-1973 וב-2023. נסקור מעט מהגורמים לכישלון הגרמני, שאותם כדאי לבחון, חרף הרתיעה הברורה שלנו מכל השוואה למה שקרה לצבא הנאצי, שכן אנו מתפארים שבמלחמת ששת הימים הנחית חיל האויר מכה ניצחת על חילות האויר של מצרים וסוריה, בדיוק כפי שהלופטוואפה השמיד את כל חילות האויר של כל מדינות אירופה, אז למה שלא נלמד למה מהניסיון של אותו צבא מיומן בעת שהוא כשל באופן שהוביל לבסוף למפלתה, תודה לאל, של גרמניה.

המחדל הגרמני החל בעת שמטוסי סיור גרמניים, אשר טסו באופן שִגרתי לאורך חופי אנגליה בימים שקדמו למבצע ״אוברלורד״, התעלמו מריכוז עצום של כלי שיט בחופי אנגליה. המודיעין הגרמני חשף תשדורות מוצפנות שבישׂרו את תחילת מבצע הצליחה, אשר למרבה הפלא שודרו בפומבי על-ידי ה-BBC: השורה הראשונה מן הפואמה של ורלן, ״שיר סתיו״, שודרה כהתראה ראשונה, והשורה השנייה כהתראה סופית. התשדורות הגיעו לידי הגרמנים יממה לפני פתיחת המבצע, כסימן ליחידות ההתנגדות הצרפתית להתחיל בחבלה של מערכות הקשר הגרמניות. יחידת האזנה גרמנית של הארמיה החמש-עשרה קלטה את התשדורות המוצפנות¹ ודיווחה למפקדות הממונות. אך למרות כל זאת, רק הארמיה החמש-עשרה, שהתכוננה לצליחה בפַה-דֶה-קַלֶה, נכנסה לכוננות. הארמיה השביעית, שהייתה אחראית על חוף נורמנדיה, לא קיבלה התראה ולכן לא נכנסה לכוננות אלא לאחר שהמבצע כבר היה בעיצומו, בעת שהגרמנים איתרו יחידות צנחנים של בעלות הברית שנחתו מאחורי הקווים שלהם. מתברר שאפילו אז נמצאו מפקדים גרמניים בכירים שהתלבטו כיצד להגיב, שכן בעלות הברית הצניחו בובות מפעילות זיקוקי די-נור, שפעמיים שיטו בגרמנים: פעם אחת כאשר השקיעו הגרמנים מאמץ חסר ערך בפעולה נגדן, ופעם שניה כשהגיעו למסקנה, מוטעית בעליל, שאין זו הפלישה הצפויה לצרפת, אפשר להרגע.
אותו מחדל עצמו התחולל בצה"ל בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר 2023. אם הרמטכ"ל וראש השב"כ היו לומדים את הכישלונות הגרמניים במבצע "אוברלורד", שלא לדבר על המחדלים של צה"ל באוקטובר 1973 – אפשר שהטבח ב-7 באוקטובר היה נמנע, או לכל הפחות התוצאה לא הייתה כל כך נוראה.

הלקח שאני מבקש שכולנו נלמד: תמיד ובכל מקום מתחוללים תהליכי הסתאבות שעליהם מזהיר החוק השני של התרמו-דינמיקה (כל מערכת פיזית עוברת טרנספורמציה בגלל שינויים פנימיים). מי שמאמין שהחוק הזה איננו חל על מערכות אנושיות, מוטב שילמד היסטוריה, או לפחות יעיין בתנ"ך, כפי שהזהיר שמואל הנביא את השבטים שביקשו להמליך עליהם מלך, וכפי שפירט הרמב"ם את הסיבות לחורבן בית המקדש באיגרתו לחכמי העיר מארשילייא בצרפת: בית המקדש חרב בגלל שבני אותו הדור לא למדו הלכות מלחמה וכיבוש ארצות.

גרוע מכל הכישלונות הגרמניים ב-1944 היה התפקוד של מִפקדת קבוצת הארמיות בחזית המערב, מול חופי נורמנדיה. מפקד הקבוצה הזאת, הגנרל ארווין רומל, שהה בביתו בגרמניה, חוגג את יום ההולדת של אשתו, כשהתקבלו שידורי הצופן של ה-BBC. קולונל פון טמפלהוף, ראש המטה של רומל, ליווה אותו בנסיעתו לחופשה בבית. גנרל אחר, הנס שפידל, בילה את הלילה בחברת ידידים עוֹיני היטלר, משוחחים על דרכים להפיל את המשטר הנאצי.²

אחרי הארוחה הקונספירטיבית, ותוך כדי שתיית משקאות ורקימת מזימות, קיבל שפידל הודעה בטלפון על ממצאי יחידת ההאזנה. הוא נהג בשאננות כמעט מכוונת, לא הכניס את הארמיה השביעית לכוננות, ולא את הדיביזיות אשר בקו. בנוסף גם לא דיווח לרומל, לא כשהתקבל המידע המודיעיני, ולא כשהגיעו הידיעות על נחיתת צנחנים של בעלות הברית. סביר להניח שלוּ נהג שפידל כהלכה, לפי פקודות הקבע של הצבא הגרמני, הוא היה מכניס את כל היחידות לכוננות עליונה, מקדם עתודות לחוף, ומדווח לרומל – שללא ספק היה חוזר מיד למפקדתו, נוטל את הפיקוד על הגנת החוף, מפעיל טוב יותר את יחידות המשנה מכפי שעשה ראש המטה שלו. אולי אף היה מצליח לעורר בהיטלר (שהיה ישן ואסור היה להעירו...) תחושה של דחיפות כדי להפעיל את המכונה הצבאית הגרמנית האדירה בזירת המערב.

במפקדת הקורפוס הגרמני ה-84 בסן-לו שבמרכז נורמנדיה, התכוננו קציני המטה הבכירים לערוך, בחצות הלילה שבין ה-5 ל-6 ביוני, מסיבת הפתעה למפקד הקורפוס, הגנרל אריך מרקס, לרגל יום הולדתו. רוב המפקדים הבכירים של הארמיה השביעית לא שהו אותו לילה במפקדותיהם. מפקד הארמיה השביעית, שהיה אחראי ישירות על הגנת החוף בנורמנדיה, הגנרל פרידריך דולמן, ומפקד דיביזיית פנצר SS מס' 12, לויטננט גנרל ג׳וזף דיטריך, אף אחד מהם לא היה במפקדה שלו כשהחלה הפלישה. דיביזיית פנצר SS מס' 12 השתייכה אומנם לעתודה אסטרטגית, אבל היא לא הייתה רחוקה מהגבול המזרחי של אזור הפלישה, ואילו הייתה מופעלת היא הייתה מגיעה במועד ומצליחה לעצור משהו מחילות הצליחה.

למעשה הלילה שבין ה-5 ל-6 ביוני היה אחד הלילות המעטים שבהם לא הייתה כוננות גבוהה ביחידות המשנה של הארמיה השביעית. מקצת הכוחות נסעו לרן בחוף בריטני, במטרה להשתתף למחרת במשחק מלחמה על תפקוד הארמיה, במקרה של צליחת בעלות-הברית את הלמאנש ונחיתה בנורמנדיה. אחרים ניצלו את העדר הכוננות לבילויים אחרים. פון רונדשטט ואנשי מפקדתו בפריס קיבלו את המידע המודיעיני על הצליחה הצפויה, וכך גם המפקדה העליונה בברלין, אבל שתי המפקדות הבכירות הללו עברו על כך לסדר היום, כאילו דובר במידע שיטופל בשגרה המקובלת.

אותם דברים בדיוק אֵרעו אצלנו. אנשי הפיקוד העליון ומטכ״ל צה״ל כמעט שלא הגיבו בעת שהתקבל מידע שבישר את פריצתה הקרובה של מלחמת יום הכיפורים, ולמעשה לא הגיבו כלל בעת שהתקבל מידע שהחמאס עומד לפרוץ לעוטף עזה. אנשי המטכ״ל לא שהו בליל יום הכיפורים 1973 בלשכותיהם, למרות שצה״ל היה אז בכוננות ג', קרי כוננות לקראת מלחמה. ואותם דברים בדיוק אֵרעו בלילה שבין ה-6 ל-7 2023: אדישות וחוסר מעשה. לכן בשני המקרים קיבלנו אותה תוצאה נוראה: כיבוש רוב מוצבי המזח ב-1973, וב-2023 כיבוש אלים של מרבית יישובי עוטף עזה, ובעקבותיו טבח נוראי שכמותו טרם ראינו.

סמוך לפלישה הוצאו משדות התעופה בנורמנדיה כל המטוסים הגרמניים, מלבד שניים. גם ללא מהלך זה הייתה לבעלות-הברית שליטה מלאה בשמיים, אבל חיל האויר הגרמני היה יכול להקשות על בעלות-הברית, ולפעול בשלב הצליחה הקריטי נגד הצולחים. שני המטוסים שנותרו בנורמנדיה ירו פה ושם מן האויר, אך לפעולתם לא הייתה כל השפעה על המבצע. למרבה הפלא גם חיל האויר של צה"ל היה בהדממה כמעט מלאה בעת שהחלה הפלישה של החמאס, ואף שעות ארוכות לאחר מכן, מה שאִפשר הוצאת מאות חטופים בידי המרצחים של חמאס, כדי להסתירם במנהרות של עזה, ואיש לא הפריע בעדם.

היטלר נמצא ביום הפלישה בבית-המרגוע שלו בברכטסגאדן שבבוואריה, עם אווה בראון, ועם אנשי המטה האישי שלו. כשהתחיל המבצע הוא היה עם חבורתו עסוקים במנהגם הקבוע כל ערב: האזנה למוזיקה של ואגנר. לפנות בוקר, כשהגיעו הידיעות על הנחיתה בנורמנדיה, לא העז איש להעיר את היטלר, וזאת למרות שבלי האישור המפורש שלו אי-אפשר היה להפעיל את עתודת דיביזיות הפנצר. פון רונדשטט, בדרגתו כפילדמרשל, יכול היה לדרוש להעיר את היטלר, אך חשש לעשות זאת.³ לפיכך, לא אושרה, עד למחרת בארבע אחר-הצהריים, הפעלת העתודה הגרמנית שצ׳רצ׳יל, אייזנהאוור ומונטגומרי כל כך חששו ממנה.

בבוקר הצליחה היו שמי החוף בנורמנדיה מעוננים מאוד, ושתי דיביזיות השריון הגרמניות, ה-12 וה-21, שהיו סמוכות לאזור הנחיתה, יכלו להגיע לחוף ללא חשש ממטוסי בעלות-הברית. הדיביזיה ה-12, שמפקדה לא היה במפקדתו בליל הצליחה, לא פעלה עד שקיבלה אישור לפעולה. הייתה דיביזיה אחת, דיביזיית הפנצר ה-21, שיצאה לפעולה באזור העיר קאן מבלי שקיבלה אישור פעולה, אך היא יצאה באיחור והתקשתה ליצור מגע אש עם הצולחים, כי הגשר שעליו הייתה אמורה לעבור לכיווּן חוף הים פוצץ על-ידי בעלות הברית, והיה עליה לעבור ברחובות העיר. בסופו של דבר נבלמו יחידות החלוץ שלה על-ידי כוחות שריון ונ״ט בריטיים, שהספיקו לייצר מערך הגנה נגד שריון מצפון לקאן. הדיביזיה הגרמנית סבלה אבדות. מפקדה, שלא קיבל אישור לפעולתו, לא העז לסכן כוחות נוספים, ולכן היא נעצרה ותפסה עמדות הגנה ובלימה, שהיו חסרות ערך. לאחר מכן כבר לא הייתה תועלת בהפעלת הדיביזיה הזאת כדי להדוף את הפולשים חזרה לים, כפי שדרש רומל, כי חיילי בעלות-הברית התבססו בכל חמשת החופים שבהם נחתו, התקדמו אל תוך צרפת, וחברו לצנחנים שבינתיים תפשו ושלטו בצמתים מרכזיים.

מפון רונדשטט ומרומל, גיבורי הצליחות בפולין ובצרפת, היה אפשר לצפות שיביאו בחשבון צליחה של האויב. אבל שני המפקדים הבכירים הללו למדו על בשרם שלמוטט אויב מופתע זה ענין אחד, ואילו לסכל הפתעה שיזם האויב – זה סיפור אחר לגמרי. מתברר שכעבור 4 שנים של מלחמה שברובה הייתה מוצלחת, הגרמנים נתפשו מופתעים ולא מוכנים. זאת למרות שבעבר הם חוו נחיתות אחרות של בעלות-הברית, שסוכלו בהצלחה, קרי היה להם ניסיון, שנשאר במגֵרות.

הסיבה העיקרית, לדעתי, שצליחת התעלה הפתיעה את הגרמנים היא, שהם לא האמינו שבעלות-הברית יצליחו במבצע כל כך מסובך, מול שִשים דיביזיות גרמניות ערוכות ומוכנות לכל מקרה של פלישה, מהן אחת-עשרה דיביזיות שריון. ואכן, לו הופעל כהלכה רק מקצת מן הכוח הגרמני העצום הזה, באותו יום שנקרא "היום הארוך ביותר" (ראו סרט מפורסם בשם הזה), סיכוייו של מבצע "אוברלורד" היו כמעט אפסיים, ולא פלא שבנוסף למכתב תודה על הצלחת המבצע, שאותו זכה להקריא, אייזנהאוור הכין גם מכתב התפטרות מתפקידו למקרה שהמבצע היה נכשל, וכך הוא כתב שם:

"הנחיתה שלנו באזור שרבורג-האבר לא הצליחה להשיג דריסת רגל משביעת רצון, והִסגתי לאחור את הכוחות. ההחלטה שלי לתקוף באותו זמן ובאותו מקום התבססה על המידע הטוב ביותר שהיה ברשותנו. כוחות האויר וחיל-הים עשו כל מה שגבורה ומסירות לתפקיד יכלו לעשות. אם אשמה או תקלה כלשהי נוגעת לניסיון זה, היא שלי בלבד". (צילום המכתב ראו בסוף הפרק).

כך אכן נוהג מנהיג שיודע לשאת באחריות, שגם הדבר הזה נעדר לצערי מהנוף הישראלי של ימינו.

בכל מקרה, הסיבה העיקרית לכישלון הגרמני בבלימת הצליחה היא שהכוחות העצומים שלהם לא הופעלו כהלכה, וזאת בגלל התפוררות פנימית בצבא הגרמני, ובגלל שִכרון הניצחון בקרבות הקודמים שלהם, שהיו קרבות למופת, ואני אומר את הדברים בחִיל ורעדה שכל יהודי חש מול "הניצחונות" הללו, אבל מה לעשות שתפקידי כהיסטוריון צבאי מחייב לומר גם דברים שאמנם אינם נעימים, אבל חשוב לשומעם. וזה המקום להעיר, שביחד עם כל ההבחנות שחובה לעשות בין הצבא הגרמני לצה"ל, חובתי כהיסטוריון מחייבת אותי לבקר את תפקודו של צה"ל בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ובעת הפלישה של חמאס ליישובי עוטף עזה. התבוסה שנחלנו בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, ובעת פלישת חמאס לעזה, איננה שונה במאום מהתבוסה הקשה של הגרמנים בגלל שלא התכוננו כהלכה לפלישת בעלות-הברית במבצע "אוברלורד".

הצליחה המוצלחת של הגרמנים את נהרות הוויסלה והמז בתחילת מלחמת העולם השנייה, השפיעה עליהם כבומרנג. הם האמינו שצליחת-סער היא פטנט גרמני, וכי רק הצבא הגרמני מוכשר לנהל קרב ממונע, משולב עם סיוע אווירי יעיל. לפני המלחמה הושפעו הגרמנים מרעיונותיהם של הוגי-דעות צבאיים, שלמרבה האירוניה חלקם היו בני ארצות דמוקרטיות. אחרי הצלחתם בשנות המלחמה הראשונות ראו הגרמנים את עצמם כבלתי-מנוצחים, ולכן התייחסו לבעלות-הברית בזלזול. בשנים 1939–1940 עמד מול ה״בליץ קריג״ הגרמני בשר-תותחים פולני וצרפתי מבוהל. הדבר יצר לצבא הגרמני הילה מיתולוגית כצבא המקצועי ביותר בהיסטוריה. וכך אֵרע שבשנת 1944 עמד מול כוחות בעלות-הברית צבא לא יעיל שהתבסס על מיתולוגיה שזמנה פג. הגאונות הצבאית הפרוסית-גרמנית לא פתרה בעיות שרק ביקורת התבונה הצבאית מסוגלת להתמודד אִתן. הכלי האינטלקטואלי הזה היה זר לצבא הגרמני, כך גם לכל צבא בהיסטוריה, ולצערנו כך גם לצה״ל ב-1973, וחמישים שנה לאחר-מכן ב-2023.

אף כי בתחילת המאה התשע-עשרה קשר הגנרל גרהרד פון שרנהורסט קשר בין האינטלקטואלים הפרוסים לבין האסטרטגיה הפאבּיאנית (דחיית הכרעה) של צ׳רצ׳יל, האדישות והסיאוב של הצבא הגרמני, אחרי ניצחונותיו בראשית מלחמת העולם השנייה, טלטלה את גרמניה והכניסה למערכת הצבאית שלה אי-יציבות פנימית. ההמשך היה צפוי: גרמניה החלה מפסידה, תחילה בחזית המזרח מול הרוסים, לאחר מכן בפלישה בנורמנדיה. מלחמת ההתשה שהצבא הגרמני נקלע אליה, מול המכונה הצבאית היעילה של בעלות הברית, גרמה לאובדן יתרונו, המיטה על היטלר ומפקדיו הבכירים חרדות, שהפכו לחרדה לאומית קולקטיבית. כל הגורמים הללו חברו יחדיו כדי לבלום את הדחף הנאצי-גרמני של תחילת שנות המלחמה, להילחם בתושייה וללא שום פחד, מה שהוביל לניצחונות בלתי פוסקים, שהפילו אימה על כל אומות העולם. גרמניה, שהתחילה את המלחמה ככוח אדיר ומלוכד המתקדם במהירות לכיווּן אחד, הייתה לאוסף של מערבולות שכילו את כוחה של המערכת הלאומית הגרמנית, עד שנותרה ללא כוח ובלי רצון להילחם באויב שחדר אל תוך ביתה. מצבה של גרמניה ביוני 1944 דמה לדימוי הנוקב שבו מתאר לואיס פ. ריצ׳רדסון מדינות מצליחות שעברו את הפסגה והן בדרכן לתהום: ״למערבולות יש מערבולונות/ השואבות מהן מהירות/ ולמערבולונות יש עוד קטנות מהן,/ וכן הלאה – עד צמיגות״.⁴

מבצע ״אוברלורד״ היה מכה אסטרטגית אנושה לגרמניה, שממנה לא הצליחה להתאושש. מקבלי ההחלטות ידעו שהצליחה בוא תבוא, ובכל זאת לא היו מוכנים כשהגיעה. לבעלות-הברית היו ביום הפלישה כעשרת אלפים נפגעים, לגרמנים כתשעת אלפים. מספר הנפגעים הדומה בשני הצדדים, לעומת הפער העצום לטובת הגרמנים ב״אִבחת המגל״ (מבצע SICKLE CUT, תוכניתו הגאונית של הגנרל מנשטיין לכיבוש צרפת, 1940, דרך יער ארדן שנחשב בלתי עביר) מלמד כי בשנת 1944 הפער בין שני הצדדים הצטמצם, אבל לגרמניה של שנת 1944 כבר לא היו את משאבי כוח האדם שהיו לבעלות הברית, ולכן אבדן חיילים גרמניים בקרבות הצליחה הזיקה לגרמניה הרבה יותר מאשר לבעלות-הברית – כפי שלישראל מזיקה היום הקזת הדם ההדדית בדרום לבנון, הרבה יותר משהיא מזיקה לחיזבאללה.

נקודה נוספת וחשובה: עם צליחת תעלת למאנש, והקרבות המכריעים נגד גרמניה הנאצית, הפכה ארצות-הברית למעצמת-על, שעם כל פגמיה, שגיאותיה וכישלונותיה, ארצות הברית היא שנותנת את הטון בכל המבחנים האסטרטגיים בעולם, מאז מלחמת העולם השנייה ועד כתיבת שורות אלו. מבצע ״אוברלורד״ ייזכר בהיסטוריה כנקודת מִפנה שאין להכחישו. משלטון התרבות האנגלית ברחבי העולם, עברנו בשנת 1944 לשלטון התרבות האמריקנית.‬⁵

מאז התחלת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, ובוודאי מאז הכרזת העצמאות, נמצא המפעל הציוני במלחמת התשה. בשמונים ושש השנים הראשונות, מאז הקמתה של המושבה ראשון לציון ועד מלחמת ששת הימים, אימצו היהודים בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, תרבות של אומה לוחמת – שמלחמת ההתשה הפלשתינית רק עודדה אותם להתחזק ולעמוד איתן מול כל צר ואויב. אולם לאחר מלחמת ששת הימים, ובייחוד לאחר מלחמת יום הכיפורים, והסכמי השלום עם מצרים וירדן שבאו בעקבותיה, לרבות הסכם אוסלו עם ערפאת, אימצנו תרבות נהנתנית, אשר התוצאה הישירה שלה זה פחד ורתיעה ממלחמה, אפילו אם זו מלחמת מגן. התוצאה הבלתי נמנעת של תרבות הנהנתנות שבה אנו חוטאים: מעבר מאסטרטגיה של הכרעה – שהייתה אבן פינה במלחמת העצמאות, מבצע "קדש", מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון הראשונה – לאסטרטגיה של הכלה, והמחשבה הזו, שאפשר וצריך להכיל את האיומים הקיומיים ולא צריך להילחם בהם, היא שאִפשרה לחמאס ולחיזבאללה להפוך לצבאות של ממש, אשר הגיעו למאזן אימה מול צה"ל. אנו יכולים רק להתפלא כיצד הגענו למצב אבסורדי שכזה, אבל האם לא בשביל זה לומדים היסטוריה? מי שלא לומד היסטוריה, חזקה עליו שיחזור על כל שגיאות העבר.
ניתן היה לצפות שבגלל מצבנו העדין, ושטחה הקטן של המדינה, בישראל ילמדו היטב את תהליכי ההתשה שאֵרעו במקומות אחרים בעולם, ויפיקו לקחים. ואולם במקום לבצע מחקרי עומק מה קרה לעמים וצבאות אחרים – המומחים של צה"ל, עם עמיתיהם באקדמיה ובאמצעי התקשורת, עוסקים ביחסי ציבור ובניית מיתוסים, כמו פרשת הל"ה במלחמת העצמאות, מבצע "אביב נעורים" בביירות, וחילוץ בני הערובה באנטבה. בל נתפלא, אם כך, שהגענו לאסון הטבח ביישובי עוטף עזה, ובריחת עשרות אלפים תושבי גבול הצפון מפחד החיזבאללה.

המסר שלי הוא פשוט: לפני שיהיה מאוחר מדי, כדאי להתעורר ולהבין שלא ניתן להטביע את האויב בדמעות, ולא יעזור לנו לילל בהפגנות בצמתים המרכזיים ובאמצעי התקשורת. הדמעות והיללות הפכו לסימן הֶכר של הישראליות החדשה. הגיע הזמן להתעורר ולהתנער ולעמוד על המשמר, כפי שנאמר: "הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה" (במדבר, כג, כד).

1. שורת ההתראה הסופית היתה: ״פצע את לבי בערגה חדגונית״.
2. ב-20 ביולי 1944, חודש אחרי התחלת מבצע ״אוברלורד״, נכשל מבצע ואלקירי להתנקש בחיי היטלר במפקדתו שבפרוסיה המזרחית. זאת בעקבות אי-שביעות הרצון מהיטלר בגלל תוצאות המערכה ברוסיה, והתפוררות החברה הנאצית. לניסיון הכושל היו השלכות ישירות על הלחימה בחזית המערב: הפילדמרשל פון קלוגה, מפקד החזית שהחליף את פון רונדשטט, התאבד בבליעת רעל, ורומל אולץ על-ידי הגסטפו להתאבד באותו אופן (הגם שנערכה לו הלוויה נאצית מפוארת, כביכול הוא נפצע ומת בהתקפה אווירית של בעלות הברית). ראש המטה של פון רונדשטט ופון קלוגה, הגנרל גינתר בלומנטריט, אמר שבעקבות כשלון מבצע ואלקירי, ״הפחד חדר אל הפיקודים הגבוהים בשבועות ובחודשים שלאחר-מכן, ושיתק אותם״. (לידל הארט, שם).
3. בתחקורו, במחנה שבויים אחרי המלחמה, תירץ פון רונדשטט את התנהגותו זאת באומרו, שסמכותו היחידה כמפקד דרום המערב הייתה להחליף את המשמר מול מפקדתו. (מסמכי לידל הארט).
4. בספרו, ״האסטרטגיה של הגישה העקיפה״, טען לידל הארט, שבתהליך הזה נפלה גם רומא: ״הקיסרות העולמית החלה מתפוררת, בחלקה תחת לחץ הברברים, ויותר מכך – מחמת כמישה פנימית״.
5. ביבליוגרפיה לסעיפים 26-23: אייזנהאוור ד., ״מסע שחרור אירופה״, 1951; גבין ג׳., ״קדימה לברלין״, 1978; דה-גול ש., ״המאבק לחרות״, תשכ״ב-תשכ״ה; דייטון ל., ״בליצקריג״, 1986; דיקסון נ., ״השלומיאליות בצבא״, 1979; הודן א., ״כך נפלה צרפת״, 1971; יאנג פ., ״מלחמת העולם 1939–1945״, 1969; לידל הארט ב., ״הצד השני של הגבעה״, 1986; פמא, ״מלחמת העולם השנייה״, 1987; צ'רצ׳יל וו., ״מלחמת העולם השנייה״, 1957–1961; ראיין ק., ״היום הארוך ביותר״. 1982; שיירר וו., ״עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי״, תשל״ו.
.1946, ״My Three Years with Eisenhower״ ; Butcher H., "The German Army"Cooper M., ; .: Its; ;Political and Military Failur״, 1978; Goutared, A,. ״The Battle in France: 1940״, 1958; D ׳ Este. C., ״Decision in Normandy״, 1971; Nicolson, ״1983 ; Hastings. M., ״Overlord״, 1984; Lewin. R., ״Montgomery as Military Commander"
, 1979.״Rommel in Normandy״ ״Alexander״, 1976; Ruge, F ״, .N