מי באמת מאיים על קיומה של ישראל

תדמית ההצלחה המזהירה במלחמת ששת הימים הייתה אינטרס של סגן הרמטכ"ל חיים בר-לב וראש אג"ם עזר ויצמן – שרצו להיות רמטכ״לים, שרים, שגרירים ונשיאים – ושל אלופי הפיקודים, ישעיהו גביש ודוד אלעזר, שציפו לקדנציה הבאה. תדמית של אחד-ירושלים סייעה לאלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, לקבל מִשרה פוליטית בהנהלת הסוכנות היהודית ששכרה בצִדה, וגם הוא לא היה מעוניין בחקר אֵרועים (כגון חקר קרב גבעת התחמושת בירושלים המזרחית) ובהפקת לקחים. האדונים האלה המשיכו במעלליהם המיתולוגיים בקריירה האזרחית שלהם, וניצלו את מעמדם הרם לדכא תקשורת אינטליגנטית וביקורתית על מה שעשו בזמן שרותם הצבאי.

בין מפקדי צה״ל היו כאלה שתִפקדו טוב יותר מאחרים, אבל גם בתפקודם היו ליקויים. אחרי המלחמה עבדו כל המפקדים והמפקדים-לשעבר שעות נוספות כדי להסתיר ולטשטש עובדות. המפקדים בדרגות הבינוניות, שביקשו להתקדם לצמרת, 'התקרנפו' ברובם, אימצו את קוד הנאמנות והחנופה, והפכו שופר להצלחות המצביאים שלא היו ולא נבראו. ה"קרנפים" האלה, כשהגיעו לפיקוד קרבי בכיר ולצמרת צה״ל, היו חסרי חוט-שִדרה מוסרי, הבנה צבאית וחוסן נפשי, למעשה הרבה פחות מאלה שאותם שֵרתו. נוצר קשר גוֹרדי הולך ומסתבך שקשה היה להתירו, ומעגל קסמים מיתולוגי מִדרדר, שכמעט לא ניתן היה לעצור וּודאי לא לפרוץ אותו.

להוויתנו לא היה בנמצא גוף נֵיטרָלי ומקצועי שיחקור את תפקוד ישראל במלחמת ששת הימים, ולכן גם לא היה מידע המאפשר ביקורת עניינית על תפקוד זה. מי שסיפקו לציבור את המידע על מלחמת ששת הימים היו מקבלי ההחלטות ועיתונאים צבאיים, שתִפקדו כדוברים וכאנשי יחסי-ציבור של מקבלי ההחלטות. הם סיפקו מיתוסים ולא מידע.
שבתי טבת, עיתונאי בכיר בעיתון ״הארץ״, כתב את ״חשׂופים בצריח״, הספר המייצג את התרבות המיתולוגית הישראלית. גיבורו, מפקד חטיבה 7 במלחמת ששת הימים, שמואל גונן (גורודיש), היה אלוף פיקוד הדרום כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. אחרי מותו של גונן כתב האינטלקטואל הישראלי ואיש חיל הצנחנים בעבר, צבי ינאי: ״׳חשופים בצריח׳, פרי קולמוסו של שבתי טבת, תרם תרומה מכרעת ליצירת המיתוס של גונן, למרות – ואולי משום – שעשה שימוש בכתיבה ז׳ורנליסטית נוסח מערבוני מלחמת-העולם השנייה... ׳חשופים בצריח׳ בנה במשיכת-קולמוס את התהילה שגונן היה קורבנה, תהילה שהביאה אותו להתנהג ביום-כיפור כאילו היה זה היום השביעי של מלחמת ששת הימים... אלמלא מיתוס שִקרי זה, שעודד את גונן להתרברב שהוא יכול לרוץ עם חטיבתו עד מוסקבה, ושקהיר היא בכלל עניין של צ׳יבן-צ׳ק, ייתכן שמישהו בצה״ל היה טורח לבדוק את הפריצה ׳המהוללת׳ לאל-עריש דרך מעבר הג׳ראדי, שאך בנס לא הסתיימה באסון, ואפשר גם שהיו קוראים את גונן לסֵדר אחרי הכישלון המביך של פעולת כּראמה ומחזירים אותו לגודלו הטבעי. אילו כך קרה, אולי היה גונן מסיים את שרותו הצבאי כמח״ט... גונן היה, בלי ספק, קורבנו של מיתוס התהילה שיצר ׳חשופים בצריח'". (צבי ינאי, ״חדשות״, 15 בנובמבר 1991).

אחדים מ״הסופרים הצבאיים״ של העיתונים חצו את הקווים והיו לדוברים רשמיים. למשל, הסופר הצבאי של העיתון ״ידיעות אחרונות״, איתן הבר, היה מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין ודאג להסתיר את קריסת רבין לפני המלחמה ואת חוסר תִפקודו במלחמה.

מלחמת ששת הימים אכן נארגה בתרבות הישראלית כפלא השמיני, ואלבומי הניצחון הם עדות לתופעה הזאת. מנהיגי מדינת ישראל, מפקדי צבאה והאליטות שלה היו לאויביה וסיכנו את עתידה. אולי זה אחד ההבדלים בין ימי-קדם ובין המאה העשרים: אז יצאו עמים למלחמות כדי לבזוז עמים אחרים, ואילו במאה שלנו בוזזים מנהיגים ומצביאים את בני עמם אחרי ניצחונותיהם במלחמות, ולפעמים הביזה הזאת מזיקה יותר מתבוסה בשדה הקרב, כואבת יותר ומסוכנת יותר.

התדמיות הן מניעי התנהגותם של בני-אדם. לעולם אין מִתאם מלא בין התדמיות למציאות, אבל בתחום הביטחון המִתאם הזה נמוך מאוד. הסיפור על טבח תושבי הכפר הערבי דיר יאסין, ממערב לירושלים, הוא דוגמה לכך. המיתוס, שיצרו היהודים על הטבח בדיר יאסין, הִכה בהלם את הערבים בארץ ישראל בשנת 1948, והם ברחו מפחד מכל מקום שהכוחות היהודיים התקדמו אליו. פחדם סייע ליהודים לסלק אותם משטחי המדינה היהודית, וכך לפתור את הבעיה הדמוגרפית שהציקה (ועדיין מציקה) לרבים מהם. אפשר להניח שלולא אותו הלם לא היו הערבים בורחים אלא נלחמים כדי להגן על כפריהם, ויותר יהודים היו נופלים במלחמת העצמאות. אֵרוע דיר יאסין היה, לכן, אירוע רב-חשיבות במלחמת העצמאות, אף כי לא נחקר על-ידי שום גורם רשמי בישראל, כדי לברר מה קרה שם באמת. הפרשה הרתיעה את הערבים לא רק במלחמת העצמאות אלא גם לאחריה, והשפעתה על ערביי ארץ ישראל ניכרה בהתנהגות תושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה במלחמת ששת הימים.¹ אבל מיתוס דיר יאסין החדיר וירוס שאין לו כמעט מרפא בתרבות הישראלית: אמונה במיתוס כנשק. כך נעשה ממציא מיתוס דיר יאסין, אלוף-משנה ד״ר מאיר פעיל, למורה-הלכה בתחום הביטחון בישראל ובעיקר בצה"ל. הוירוס הזה, ומפַתחו מאיר פעיל, גרמו נזק שאין לו כפרה לשרידותה של ישראל.

היגיון דומה לזה שהִנחה את בן-גוריון לעשות שימוש בפרשת דיר יאסין במלחמת העצמאות ואחריה, הִנחה את מקבלי ההחלטות ב-1967 להגזים מאוד בתֵאורי גבורתו ויכולתו של צה״ל במלחמת ששת הימים: הערבים יאמינו בעוצמת צה״ל, יירתעו ממלחמה ויתמוטטו אם יגררו אותנו למלחמה. זאת הייתה תרמית עצמית על הלם-טבח נצחי לאויב. הלוחמה הפסיכולוגית הייתה העילה הכמו-הגיונית למיתולוגיה, שהקיפה את ארועי יוני 1967. אבל מה שהיה ב-1948, אחרי דיר יאסין, ב-1953 אחרי פרשת קיבּיה, וב-1956 אחרי הטבח בכפר קאסם, לא קרה אחרי יוני 1967. מיתוס צה״ל לא הרתיע את מצרים וסוריה, והן פתחו במלחמת התשה עוד לפני שיָּבַש הדיוֹ על הסכמי הפסקת האש. מלחמת ההתשה ״הרשמית״ (1968–1970) והכישלונות הצורבים של צה״ל במלחמה זו, בישׂרו את מה שהיה עתיד להתחולל ב-1973.

האמת הכואבת היא שמיתוסים אינם מרתיעים. שטיפת המוח של הציבור בישראל לא השפיעה ואינה משפיעה על מקבלי ההחלטות במדינות ערב. להם היו מקורות מידע אחרים. הם ידעו, למשל, מה באמת קרה בקרב סולטן יעקוּבּ במלחמת לבנון (1982), והסתרת האמת מעיני הציבור בישראל לא השיגה שום תועלת בחזית הערבית. ״הערך ההרתעתי״ של המיתוסים אינו אלא בעצמו מיתוס, אמתלה כדי לא לומר לעם את האמת, וגם כשיש למיתוסים ערך הרתעתי זמני, הרי תועלתו היא שולית לעומת נזקיו כלפי פנים. כך או כך, מקבלי ההחלטות, והאליטות החברתיות הנגררות אחריהם, לא הקדישו מחשבות רבות לנושא הזה, ומי שביקש לחשוב על כך, זכה להתקפות-מחץ של הקומיסרים התרבותיים, שעשו כל מאמץ לסלק אותו מן הזרם המרכזי, המשופע בממון ובטובות-הנאה, של התרבות בישראל.

האמונה, הבלתי-מבוססת, שלא תפרוץ מלחמה במזרח התיכון אם תוקם מדינה יהודית בארץ ישראל, ושאם תפרוץ מלחמה כזאת יביסו היהודים את צבאות מדינות ערב, הייתה אחת לסיבות הצבעתן של ארצות-הברית, של רוב מדינות דרום-אמריקה, ומדינות אחרות ב-1947, בעד הקמת מדינה יהודית, וטיפוח האמונה הזאת היה אחד מיעדי המדיניות הציונית. המדינאים היהודים שִכנעו באמונה זו את רוב חברי ועדת החקירה של האו״ם לעניין ארץ ישראל, ואנשי המפקדה הארצית של ה״הגנה״ סיפרו להם על עוצמתו הצבאית של ארגונם. לחברי הוועדה לא היו כישורים לבדוק את תקֵפוּת ההערכות והנתונים שקיבלו.² ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ה״הגנה״ ב-1947, אמר לכותב שורות אלה בסדרת ראיונות עומק, שהתדמית של הישוב היהודי, כגורם צבאי חזק המרתיע את מדינות ערב ואינו זקוק לעזרה, סייעה לו להשיג את מטרותיו המדיניות.

האבסורד הוא שמנהיגי הישוב שִכנעו לא רק את ועדת החקירה של האו״ם וכמה מראשי המִמשל האמריקני, אלא גם את עצמם. הם האמינו שה״הגנה״, שהייתה מיליציה אידֵאולוגית-פוליטית, מתַפקדת כצבא מקצועי, וזה אחד הנִסים שקרו לעם ישראל בעידן הציוני; אולי בשל כן לא התכונן הישוב העברי כראוי למלחמת 1948, ודוד בן-גוריון לא הצליח לבנות צבא מקצועי. הקולונל היהודי-אמריקני דוד מרכּוס אמר לבן-גוריון: יש ב״הגנה״ חיילים ומפקדים זוטרים אמיצי-לב ובעלי יכולת, אך אין לה מפקדים בכירים יותר ממפקדי-פלוגות. היא אינה צבא מקצועי ואינה מסוגלת לנהל קרבות גדודיים ברמה מינימלית. (ד. בן-גוריון, ״יומן המלחמה״, 1982; ט. ברקמן, ״האלוף״, 1965). ראש המפקדה הארצית של ה״הגנה״, ישראל גלילי, מפקד הפלמ״ח יגאל אלון, וחבריהם, סיכלו את ניסיונותיו של בן-גוריון ליישם את המלצותיו של מרכּוס. הם טענו שמרכוס אינו מבין את תנאי הארץ ותֵארו אותו כתִמהוני. מרכוס, שהוזמן להצטרף לזרוע האינטלקטואלית של ה״הגנה״, סיכן את האינטרסים של הזרוע האידאולוגית שלה (ישראל גלילי, יגאל אלון, יוסף טבנקין וחבריהם). אנשי הזרוע הזאת השמיצו אותו, וה״הגנה״, ואחריה צה״ל, המשיכו להכשיר קצינים אידאולוגיים; הֶעדר קצינים בכירים מקצועיים, שקוד ההתנהגות שלהם הוא אחריות וסקרנות ולא נאמנות עיוורת למפקדיהם הבכירים, ניכר בניהול הקרבות של צה״ל עד טבח 7 באוקטובר 2023. הזרוע האידאולוגית, ששלטה בארגון ה״הגנה״ ושולטת בצה״ל עד כתיבת שורות אלה, יצרה מיתוס שראשיה הם מצביאים איכותיים וקציניה הם מפקדים קרביים מעולים. האמונה של רוב הישראלים במיתוס הזה סייעה לשמר את תרבות הפעולה של ה״הגנה״ בתוך צה״ל, ולהפיץ את נורמת התפקוד האידאולוגית בכל מגזרי החברה הישראלית.

אחרי תשע-עשרה שנים היה ישראל גלילי שר בממשלת גולדה מאיר והיועץ הנאמן שלה, ויגאל אלון היה סגנהּ. שניהם היו מבאי ״המטבח של גולדה״ (הפיקוד העליון האמיתי). אפשר לומר שבנושאים צבאיים ייחודיים, תִפקדה גולדה מאיר כחותמת-גומי למדיניות שהוכתבה על-ידי גלילי ואלון. לרמטכ״לים חיים בר-לב (שר בממשלה אחרי שחרורו מצה״ל) ודוד אלעזר – חניכיהם ופקודיהם של גלילי ואלון – לא הייתה הכשרה להבנת הוויית הצבא והמלחמה, והם גם לא ניחנו ביכולת האינטלקטואלית להגיע בכוחות עצמם להבנה זאת.

אילו התקבלו עצותיו של מרכּוס, כלומר אילו היה צה״ל לצבא מקצועי ומפקדיו מקצוענים, היו לבר-לב, לאלעזר ליאיר לפיד, ולהרצי הלוי – אשר מונה בחופזה על-ידי שר הביטחון בני גנץ באישור ראש ממשלת מעבר לפני בחירות– מעט מאוד סיכויים לקבל את תפקיד הרמטכ״ל. רמטכ״לים בצבא מקצועי הינם פחות נאמנים אישית למנהיגים הפוליטיים ויותר אחראים למילוי תפקידם. סביר להניח שאילו כך היה אצלנו היו נחסכות מתושבי מדינת ישראל מלחמת ההתשה, קו בר-לב, מלחמת יום הכיפורים, טבח שמחת תורה ומלחמת "חרבות ברזל", ולכל הפחות ניהול המלחמות היה משופר הרבה יותר.

לסיכום פרק זה: מפקדי צה״ל והפוליטיקאים הישראלים טיפחו את תדמיתה של מדינת ישראל כמעצמה אזורית וכמעצמה צבאית עולמית, כנכס אסטרטגי של ארצות-הברית במלחמה הקרה הבין-גושית, וכמסייעת לארצות-הברית להבטיח את האינטרסים שלה במזרח התיכון.

לתעמולה הזאת היו תוצאות פחות חיוביות ב-1967 מכפי שטוענים מקבלי ההחלטות הישראלים ב-1948. כשמקבלי ההחלטות הישראלים התחילו להאמין לתעמולה שהם עצמם הפיצו בעולם, לא תוקן אף אחד מהליקויים שהתגלו ביוני 1967 ובמלחמת ההתשה.
כשנכשל צה״ל בשדות הקרב, במלחמת יום הכיפורים, אִכזבה ישראל את ארצות-הברית, ובעיני רבים בממשל האמריקני עלתה קרנה של מצרים. זאת הייתה אחת ממטרות המצרים במלחמה ההיא. את לקחי המחדלים של המודיעין והמבצעים לפני מלחמת יום הכיפורים ובתחילתה, צה"ל לא הפיק ולכן הם חזרו על עצמם באותו דפוס ב-6–7 באוקטובר 2023. מכאן שהאיום העיקרי לקיומה של מדינת ישראל נובע לא מאירן, מהחיזבאללה, מהחות'ים ומהמיליציות האירניות בעירק ובסוריה, אלא מראשי מערכת הביטחון של ישראל וממפקדי צה"ל הבכירים.

שבעים שנה אני מתאמץ לנטרל את האִיום הזה וכל מה שהשגתי הוא שראשי המדינה, צה"ל, האקדמיה והתקשורת מתייחסים אלי כאיום, ועושים כל שביכולתם להשתיק את הביקורת שלי. התייחסתי למאמצים אלו שלהם כניסוי שיש לחקור והם היו עבורי עכבר מעבדה. על סמך ממצאי מחקר זה פיתחתי פילוסופיה ביטחונית אותה פרסמתי בספרִי "תורת הביטחון הכללית ¬- עקרון השרידות". בצה"ל ובאקדמיה מתייחסים לספר ולפילוסופיה המנוסחת בו בביטול, אף שלעניות דעתי בלעדי התובנות ההיסטוריות שלי לא ניתן להבין את אֵרועי 7 באוקטובר. אולי עכשיו, לאחר שהכל ראו שאין הם מבינים, למרות דרגותיהם ותָאֳרֵיהם, את הוויית הצבא והמלחמה, יואילו האלופים והפרופסורים לעיין באותו ספר. לצערי זוהי כפי הנראה תקוות שווא, ולכן אני מפרט להלן את העקרונות היסודיים של פילוסופיה שפיתחתי:
א. אנחנו שואפים להתקיים;
ב. אנחנו קיימים בסביבה מאיימת;
ג. חשיפת האמת מאיימת על עתידם של מקבלי ההחלטות;
ד. מכאן שעבורם, חשיפת האמת היא אִיום שיש לנטרלו.

המסקנות:

א. המערכות הצבאיות מתאמצות להסתיר ליקויים, אבל ללא חשיפת ליקויים לא תיתכן הפקת לקחים;
ב. ללא הפקת לקחים ויישומם, כל פרט וכל ארגון מסתאבים;
ג. הסתאבות הצבא, כמערכת השרירים של המדינה, מאיימת על קיומה, כפי שהוכח בהיסטוריה האנושית בציביליזציה הנוכחית.

"העונש" שמדינת ישראל הטילה עלי על שחשפתי את ליקויי מערכת הביטחון הוא לשרוד בגיל 85 ללא פנסיה ממוסדת. אבל אף על-פי כן, נוע תנוע! אל תטעו שאני מתבכיין כדי לסחוט רחמים. אני חושף ליקויים כי זה לטובת האומה כולה, אני מפיק לקחים ומיישׂמם, וחוץ מזה אני גם עכבר המעבדה של עצמי.
_______________________________
דעתו של האלוף בדימוס דורון אלמוג, ראש הסוכנות היהודית, על צה"ל; כשלון חיל האויר בשיתוף פעולה עם זרוע היבשה במלחמת לבנון הראשונה; פרשת סברא ושתילא; ההכשרה הגרועה בפו"ם; צה"ל אינו מעוניין בפילוסופיה צבאית; מפקד פו"ם כמשל; האלוף ישראל טל כמשל; הסיפור האישי שלי כמשל.

1. את פרשת דיר יאסין חקרתי לעומק ואת הגרסה האחרונה של מִמצאַי פרסמתי בכרך התשיעי, "הרתעה", בסדרת ספָרַי, "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות".
2 . ראו סדרת ספָרַי "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות".