שיאצו היא שיטת טיפול שמקורה ביפן ואשר מבוססת על עקרונות הרפואה הסינית. שיטת הטיפול עונה על הצורך הבסיסי ביותר של האדם - ילד או מבוגר: מגע. המילה שיאצו מורכבת משני חלקים: שי= אצבע אצו=לחץ. שיאצו מתבסס על מגע עדין ולחיצות רכות באמצעות כפות הידיים והאצבעות בנקודות לחיצה על המרידאנים, כך על-פי הרפואה הסינית מכונים מסלולי הזרימה של האנרגיה בגוף. מטרת הטיפול להניע וליצור איזון והרמוניה בזרימת האנרגיה במסלולים אלה ולשחרר חסימות. לטיפול השפעה גם בהיבט הפיזי וגם הנפשי.
במרפאות כללית רפואה משלימה מתקיימות סדנאות שיאצו לתינוקות, אשר מלמדות את ההורים כיצד לגעת בתינוקות בהתבסס על טכניקת השיאצו. זוהי סדנא ייחודית, המאפשרת להורים ללמוד ולהתנסות עם התינוק בטכניקה בסיסית של שיאצו המתאימה לתינוקות, ובדרכי הרגעה והכלה נוספות באמצעות מגע.
אביטל וליאנו, מטפלת שיאצו ועיסוי הוליסטי, מנחת סדנאות עיסוי ושיאצו תינוקות, במרפאת כללית רפואה משלימה, אם המושבות, פתח תקוה מציינת: "שיאצו לתינוקות מסייע לנו ההורים להתחבר ולהכיר את תינוקנו על-ידי מגע אוהב ובכך לסייע לו לגדילה תקינה, ביטחון ותחושה שאנו קשובים לו. בשונה מעיסוי לתינוקות, בשיאצו לתינוקות אין צורך בשמן עיסוי, והוא נעשה כאשר התינוק לבוש. לכן, ניתן לעשותו בכל מקום ובכל עת הנוחים לתינוק ולהורים".
מדוע המגע בתינוק כל-כך חשוב?
אביטל וליאנו: "כל מגע אוהב בתינוק הוא חשוב, ולכל מגע יש השפעה על התפתחות הילד והתחושה של אמון בעולם שמתבססת בגיל הינקות. בסדנא אנו לומדים כי אין צורך בהכנות מיוחדות התינוק נשאר לבוש וניתן לגעת בו באהבה ולטפל בכל מקום: על חוף הים, בעת טיול, או בסביבה הביתית".
בסדנת שיאצו בייבי לומדים כיצד לגעת לעומק בילדנו, איך לא לפחד מפני גוף התינוק שנראה רך ועדין, ובאיזה אופן לעזור לו ליצור רגיעה ונינוחות.
"המגע בתינוקות יכול לשחרר מכאבים ולהקל עליהם, כגון כאבי בטן וגזים, הוא מסייע לפיתוח המערכת הסנסו-מוטורית ולפיתוח המישור הקוגניטיבי (הכרת הגוף, המרחב, כיווניות וצדדיות, ועוד), החברתי (אינטראקציה דרך מגע) והרגשי".
זוהי סדנא חווייתית המעמיקה את הקשר בין ההורים לתינוק דרך המגע באופן שאנו לא עושים באופן שגרתי ולכן מעשירה את הקשר שלנו עם התינוק.
הסדנא בת ארבעה מפגשים, אורכו של כל מפגש שעה. הסדנא מתאימה לתינוקות בני חודשיים ועד תחילת זחילה. אין צורך בידע מוקדם או עזרים מיוחדים.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
