איך יכולתי לדעת שאינני? הרי אותה הרוח נשפה בשדות הירוקים. אותם העצים, שנתנו פרי - ואני...?
אני בגלימתי השקופה לא יכולתי לראות, שאותה הפלומה הדקה, שאתם קוראים לה הגוף, לא קיימת עוד... שאותה הרקמה הבשרנית מלאת יצירים של שמחה ועצב, הנאה וכאב, שנאה ואהבה – נעלמה ואיננה...
ושאני מהלך ביניכם כצל של הרוח השורקת ושל העלים המרשרשים בין צמרות העצים. מתגנב למודעותם בין קטעי חלומות המוזרים ונוטף עם טיפות בכי של הגשם על הלחיים החמות.
אתם אשר נשארתם שם, בעולמכם החומרי, עולם אשר כל כך פוחד מהלא נודע, לא יכולתם לדעת, שכאן ביניכם, מול עיניכם הפתוחות לרווחה, קיים עולם אחר, עולם של צללים. אותו עולם, שכל כך פחדתם ממנו. אותו עולם שלא יעלם לעד - העולם שלי.
האם מישהו ממכם חשב פעם להושיט את היד ולגעת?
כן! זה אני. אותו אחד, שמחייך אליכם מתמונות האלבום הישן. מלטף במושב הרוח את הלחי הרועדת, מתגנב כעצב אל הדמעה המלוחה, מחליק בין האצבעות כזמן האבוד ולוחש חרישית "אני כאן...".
"אני כאן, כאן...!" זעקתי בקול חנוק מצער את המילים האילמות הנישאות ברוח. אותה רוח שבמושבה האדיש עברה בין כל אותם סימני הדרך, שהשארתי על פניה ממצולקות של המציאות המעוותת. בה חרטתי כמו כולם פצעי זיכרון, שלא יגלידו גם אם יכוסו ויעטפו בקורי הזמן. אותו זמן הקצוב שממנו כל כך חרדים החיים. הזמן, שהפך לנצח אין סופי של נחלת המתים.
פתחתי את פי לצעקה, אך הרוח הקדימה אותי ובשתיקה של דממה מוחלטת סוף, סוף שמעתי: "הינני..."
