בכל לילה, לעת נֶשֶף,
נטרפת עלייך תשוקתֵךְ
לגמוע אל חיקֵךְ
תענוגות בני אלמוות,
ולא שבעה נפשך
מלכבוש עוד ועוד מאהבים,
להשקותם במחשכי הליל
משֵיכַר תאוותך,
והיו אהובייך לאלפים.
ולעת אשמורת שלישית
רוגעת נפשך,
כמו דבר לא אירע במחשך,
נכונה לטבול אצבעותיִיךְ
הוורודות
בלבו של השְחור,
והיו הן כמניפה של אור
בפאתי רקיע
אז יימוג באחת האופל
וייאסף אל שחר,
בו ייפקח בן תמותה
את עיניו
וישא חיוכו לִקראתֵךְ,
וידעת כי כבשת אף אותו
אל חיקֵךְ.
