בלֵיל סהר ראיתיך, ודמותך
כדמות נער,
ארשת פניך קודרת מצער,
ועיניך - אילמות מאימת מלחמה.
מה כבדה אילמותך בנפשי
האוהבת,
עת מַדֵיךָ דיברו בי מורא ועצבת,
עוד קמט זעיר לי נחתם בדממה.
אַט חבקתי ראשך אל חיקי,
כמו פעם,
כתינוק הרועד אל אמו בעת רעם,
מבטך הדווה לי חייך במבוכה
ותלתל בתלתל הסתלסל
לתפארת,
ההיית ממש או הייתי חולמת?
עם שחר הקצתי בקול אנחה.
