אִלּוּלֵא

אִלּוּלֵא אֵרַע הַנִיצוֹץ
בֵּין דַּרְדְּרֵי-רֶגֶש
שֶׁפַּשְׁטוּ וְיַבְשׁוּ עַד-בּוֹשׁ
בַּעזוּבַת עוֹלַם הָאֱמֶת שֶׁלִי

אִלּוּלֵא קַצְרָה רוחך
לחכות לְאוֹת
מִלשוני או לפחות מידִי
ולא בוששה לעשות

מה שעשתה כדי לעזור
לְמה שעמד לִקרות לקרות
מִבְּעוֹד לילה ולא בעוד
חזון למועד

ועוד חזון למועד
שבו נערמים הימים זה על זה
בְּחוֹסֶר מַעַשׂ מָאוּס
כמו עצִירוּת כרונית

עד שרק לעתים רחוקות קורה
נס משמיים או מתחת
שבבת-אחת הכול משתחרר
מתבהר מסתדר

על הצד הטוב ביותר
עד כדי כך שכול צד
הוא פתאום הטוב ביותר
גם ביום וגם בלילה...

אִלּוּלֵא אותו ניצוץ יש מאיִן
שטיפחת כאילו היה רק שלך
לאש של ממש – אש שאחזה
בַּעזוּבַת עוֹלַם הָאֱמֶת שֶׁלִי

וגדלה ועצמה ורבתה
והתקדמה וכבשה והביסה
אחת ולתמיד את כול
מה שחשתי וידעתי וניחשתי

על סופֵי הדברים – לא הייתי
מוצא את ידַי ורגלַי
בין דרדרי הרגש שפשטו ויבשו
על טפח אחרון של חזון למועד

וספק גדול אם הייתי מספיק
לקום ולהתנער ולצאת
אל היקום הרֵיק ולהתחיל
לברוא לעצמי עולם חדש –