נָביא בְּעִירוֹ

כשפתחת לפנַי את כול שעריִך
פתיחה שכמותה לא חזה שום נביא
הרגשתי שאני שוב גם קיים וגם חַי
(למרות שראיתי את אלוהים)

והבנתי פתאום מה פירוש יש מאַיִן
ועצמתי עֵינַי ופקחתי שוב
וכול שעריִך היו שם עדיין
פתוחים לרווחה עד קַצְוֵי-היקום

ועמדתי נִדְהַם וְנִפְעַם ופּוֹסֵחַ
לא על שתיים כי אִם על שָׁלוֹש סְעִיפִּים
שמשכו את עינַי ואוֹנִי – כל אחת
לאינסוף הפרטי שלה

אבל מי בכלל מסוגל לִתְפּוֹס
אם לא בזרועות של דמיון מוטרף
את אפס קצהו של אינסוף אחד
קל וחומר – קְצָווֹת של שלושה

וכך בלי לפסוח ברגעים שכאלה
על סָעֵף אחת או שנייה או שלישית
אבוא בשלושה שערי הפלא
בזה אחר זה לפי סדר פראי

ומהו הַסֵּדֶר גַלִּי אַת לי
מפעם לפעם על סף בואי
כי אינני נביא – אני רק מרגיש
מילים ויודע על-פי השתיקות

שסדר חייב להיות
וכל עוד כוחי במותנַי ולשוני
אעמוד בשעריִך ממתין לאות
הפתיחה וסִדְרֵי הביאות

הו אלוהים...
מי בכלל רוצה מי בכלל צריך
ולשם מה בכלל לנסות להבין
איך נוצר יש מאַיִן ומה יש או אֵין
אחרי הסוף

כשעומד לו טוב ומבואות האינסוף
פתוחים לפניו פתיחה שכמותה
לא חזה שום נביא והוא יכול
לבוא בם חי וקיים אחד-לאחד וגם...

(לצאת בשלום כמובן)