היסמין פרח וריחו עז
הירח הועם מעשן הקרב
טור חיילים וקצין נועז
למלחמה יצאו – כמו אז
האדמה בערה, פצצות נפלו
בורות נפערו, קרבנות נקברו
אחי, רעי, על במותיך חלל
הלב נפער בכאב, לא תשוב לעולם
במרחק צעדים ספורים משם
ארב האויב, רימון התגלגל
חיילים גברים אחד אחד
עוד רגע קט יתרסקו לעד
רועי ראשון. חזה האסון
קפץ ללא היסוס על הרימון
שמע ישראל אדוני אחד
הצבי ישראל – הרועה אבד
רועי, רועי קצין ואדם
הקריב נפשו נשפך הדם
איך נפלו גיבורים בעם
כבה עמוד האש ונדם.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
