אֲנִי זוֹכֶרֶת מַה זֶה לִהְיוֹת צְעִירָה
הִיא אוֹמֶרֶת.
אִמִּי יוֹשֶׁבֶת מוּל אַלְבּוֹם הַתְּמוּנוֹת הַפָּתוּחַ
מַעֲבִירָה דַּף וְעוֹד דַּף
הַדְּמָמָה אֵינָה נִגְמֶרֶת.
פָּנֶיהָ שְׁקֵטוֹת וְלֹא רוֹאִים אֶת הַסְּעָרָה
מִתּוֹךְ פָּנֶיהָ מְבַצְבְּצוֹת שְׁנוֹתֶיהָ, מִתּוֹךְ תְּמוּנוֹתֶיהָ הַסְּפוּרוֹת
שֶׁנוֹתְרוּ מִשְּׁנוֹת חַיֶּיהָ.
אֲנִי זוֹכֶרֶת מַה זֶה לִהְיוֹת צְעִירָה
הִיא אוֹמֶרֶת.
בְּנוֹתֶיהָ וּבְנָהּ יוֹשְׁבִים לְרַגְלֶיהָ
מַבִּיטִים בַּתְּמוּנוֹת שֶׁכֹּה הַרְבֵּה רָאוּ
מַבִּיטִים בְּעֵינֶיהָ הָעוֹרְגוֹת שֶׁל אִמֵּנוּ,
בַּדְּמָמָה הַנּוֹהֶרֶת.
הִנֵּה אִמָּא יוֹשֶׁבֶת עִם חַבְרוֹתֶיהָ לְיַד שְׂפַת הַנָּהָר בְּפוֹלִין
וְהַיְּלָדִים צוֹחֲקִים סְבִיבָה עִם יַלְדֵי הַחֲבֵרוֹת.
הִנֵּה תְּמוּנָה מְשֻׁתֶּפֶת שֶׁלָּהּ עִם אַבָּא,
שְׁנֵיהֶם מְחַיְּכִים בַּחֲגִיגִיּוּת
תְּמוּנַת חֲתוּנָה מֵרֵאשִׁית הַזּוּגִיּוּת.
הִנֵּה אִמָּא אוֹחֶזֶת אֶת בִּתָּהּ בְּגַאֲוָה,
כָּל כָּךְ מְעַט תְּמוּנוֹת
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זִכְרוֹנוֹת.
אֲנִי מַקְשִׁיבָה לְאִמִּי וְעֵינֶיהָ מְחַיְּכוֹת
בְּהֶאָרָה נְדִירָה.
הִיא יוֹדַעַת מַה זֶה לִהְיוֹת צְעִירָה.
