ראש השנה ויום כיפור היו הם חגיו של סבי.
פאפע קראנו לו.
לא. הן איני רוצה להיות מוצפת.
רק לקחת תנועה מעגלית רכה
שתפיג.
רק איני יכולה לא לזכור איך
היה מטיף בושם על חליפתו המשומשת,
רבת שנים, חגיגית לשעתה,
לובש פני יפעה
לכבוד אלוהיו הבלתי ברור, הכל יודע,
שהפך את ימיו המרים
למדורת תקווה כחולה,
ענקית.
חידת איש היה הוא לי -
אהוב בלי די, נוסך תקווה,
ודלותו המפוארת, העיקשת,
רוויה הערצות קטנות. רגעים יפים
של חסד שפוך.
יחד, יחד צעדנו
רק הוא ואני
אל בית הכנסת, בפאתי העיר.
כולם קדמוהו בסבר פנים,
בברכה,
"מה שלומך, רב יצחק, מה שלומך,"
"זה בן אדם חשוב", הוא היה אומר,
ןממשיך לקרוא בתורה
ומוסיף ומזמר.
וכך עד מלאת לי שתים עשרה שנה.
מאז ננעלו בפני שמי גן העדן הגברי:
בבושת פנים
היה עלי לעלות
לעזרת נשים.
פעם אחת עשיתי זאת
ולא יספתי עוד.
רק יפעת סבי נשארה בתוכי
זוהרת לעצמה
מסמלת אפשרויות
שלא מוצו עד תום.
